<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף יג.</h2>
האזהרה שנ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ג, איסורי ביאה פכ"א ה"א] הוזהרנו מלקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעלות הזנות, והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה [ויקרא י"ח ו'] אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות קרוב המביא לידי גלוי ערוה. ולשון סיפ' [תו"כ אחרי פי"ג ה"א] לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא נדה בבל תקרב ובל תגלה מניין לכל העריות בבל תקרב ובל תגלה ת"ל לא תקרבו לגלות ושם נאמר ונכרתו הנפשות העושות [ויקרא שם כ"ט], מה ת"ל לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבים כרת על הקריבה ת"ל העושות לא הקרבות. וכבר נכפלה האזהרה באסור אלו הדמיונות, ואמר [שם שם ל'] לבלתי עשות מחקות התועבות האלה. אמנם אמר [שם שם ג'] כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען לא תעשו. הנה לא יזהיר בשני אלו הלאוין מחקות התועבות לבד אמנם יזהיר בהם מהתועבות עצמן אשר בארם אחר זה, וזה שהוא הביא שני לאוין כלל על כל העריות, ובעבור שהזהיר לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וזה כולל כל מה שהיו עושים מן הזמה ומעבודת האדמה ומרעה המקנה וישוב הארץ, ג"כ שב לבאר כי אותן הפעולות אשר הזהירך מהם הוא כך וכך ערוה כך וכך לא תגלה, כמו שבאר בסוף המאמר [שם כ"ז] כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ. ולשון סיפ' [תו"כ שם פי"ב ה"ח] יכול לא יבנו בתים ולא יטעו כרמים כמותם ת"ל [ויקרא שם ג'] ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם מאבותיהם, ושם אמר מה היו עושים האיש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים. הנה נתבאר שאלו הלאוין שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען נמי שהזהיר מלבעול כל העריות בכלל אחר כן כפל האזהרה בהם בפרט ערוה וערוה. וכבר בארנו אנחנו כללים ממשפטי מצוה זו בשביעי מסנהדרין [פי' המשנה סנהדרין פ"ז מ"ד] בחבורנו הגדול ובארנו שלוקין עליהם. וממה שצריך שתדעהו שכל אשר חייב על בעילתה כרת, שהנולד מן הביאה ההיא שנתחייב בה כרת יקרא ממזר, והוא שנקראו בשם ממזר בין שתהא הבעילה בזדון או בשגגה הולד ממזר, חוץ מן הנדה שהנולד ממנה אינו ממזר אמנם נקרא בן הנדה [יבמות מ"ט ע"ב, רמב"ם איסו"ב פט"ו ה"א], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה להתרחק מן העריות ולתכלית ההרחקה נאסר יחוד כל העריות מפי הקבלה ודוד ובית דינו גזרו על יחוד של פנויה [ע"ז ל"ו ע"ב, סנהדרין כ"א ע"א] כדי להרחיק מן הדבר המגונה ההוא, ושמאי והלל גזרו על יחוד הגוים [שבת ט"ו ע"ב], ואין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות מפני שכלן חשודין על משכב זכור [ע"ז ט"ו ע"א]. וכן [שם כ"ב ע"א] אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים אפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות [שם ע"ב, ודף ט"ו ע"א, וכה"ע ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פכ"ב ה"ג ה"ה] ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה שלהם מפני שחשודין על ההרבעה. אמנם ישראל עם קדוש ולא נחשדו על הזכור ועל הבהמה. והמתרחק מיחוד הזכור והבהמה הרי זה משובח, וגדולי החכמים היו מרחיקים גם יחוד הבהמה לתכלית ההרחקה וההזדרזות. ומהם שהיו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי ומפני כלתי [קדושין פ"ב ע"א, רמב"ם ת"ת פ"ב ה"ד]. ולתכלית ההרחקה אסרו למי שאין לו אשה ללמוד תינוקות מפני אמותיהן של תינוקות הבאות לבית הספר, וכן לא תלמד אשה תנוקות מפני אבותיהן שבאין לבית ונמצאו באים לידי יחוד.
<h2>דף כד:</h2>
המצוה פ"ג להקב"ה, צונו לשרוף קדשים שנטמאו [סהמ"צ לר"מ עשין צ', רמב"ם הל' פסולי המוקדשים פי"ט ה"א] והוא אמרו ית' [ויקרא ז' י"ט] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. ובגמרא שבת [כ"ה ע"ב] התחילו לבאר [מפני] מה אסור שריפת שמן תרומה שנטמא בי"ט. ואמר בזה שבתון עשה הוא ועוד יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. וענין זה המאמר שעשיית מלאכה בכל יום [טוב] אסורה והעושה אותה עובר על מצות עשה שהיא בטלה, והוא אמרו ית' בי"ט [ויקרא כ"ג כ"ד] יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש, ועבר על מצות לא תעשה כי הוא עובר על אזהרה. והוא אמרו [שמות י"ב ט"ז] כל מלאכה לא יעשה בהם, ר"ל בי"ט, ושריפת קדשים טמאים אמנם הוא מצות עשה, ולזה לא הותרה שריפתם בי"ט מפני העקר הנזכר, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ושם נאמרו ג"כ דברי' ז"ל כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כן מצוה לשרוף שמן תרומה שנטמא ע"כ. וענין מצוה זו לקדשת הכהנים ומעלתם נאסרה להם התרומה שנטמאת, גם למעלת הקדשים שיהיו נשמרים מכל גאול וטנוף, ואחר שה' צוה עליהם ואחר שהוא בשר קדש אין ראוי להאכילו לזרים ואין צריך לומר לכלבים, ולכן באה בו מצות השריפה שלא להכשל באכילתו. ולא באה בזה מצות פדיה ויאכל לזרים כמו שבא בבעלי מומין, כי בעלי מומין אעפ"י ששם קדש עליהם אין קדושתם קדושה גמורה, אחר שלא הקריבום לה' לפיכך תסתלק קדושתם בפדיון, אמנם בשר הקרבן לא נסתלק לעולם ממנו קדושתו.
המצוה קנ"ב. נצטוינו לשבות ביום ראשון של פסח [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ט] שנאמר [שמות י"ב ט"ז] וביום הראשון. המצוה קנ"ג. נצטוינו לשבות בשביעי של פסח. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ס] שנאמר [שמות שם] וביום השביעי מקרא קדש. המצוה קנ"ד. שנצטוינו בו לשבות בחג השבועות והוא הנקרא עצרת [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ב] והוא אמרו [ויקרא כ"ג כ"א] וקראתם בעצם היום הזה. המצוה קנ"ה. לשבות בראשון מתשרי [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ג] שנאמר [ויקרא שם כ"ד] באחד לחדש יהיה לכם שבתון. המצוה קנ"ו. לשבות בראשון של סכות. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ס] שנאמר [ויקרא שם ל"ה] ביום הראשון מקרא קדש וכו'. המצוה קנ"ז לשבות בשמיני של חג הסכות [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ז] שנאמר [ויקרא כ"ג ל"ו] (ו)ביום השמיני מקרא קדש. וכתב הר"ם במצות השביתה ביום הראשון של פסח [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ט], דע זאת ההקדמה, והיא שכל מה שנאמר בו מקרא קדש, בא בפירושו קדשה[ו] [תו"כ אמור פרשה י"א א'] וענין קדשהו לא תעשה בו מלאכה אלא מה שיתייחס באכילה כמו שבאר הכתוב [שמות י"ב ט"ז] וכבר קדם לנו אמרם [שבת כ"ד ע"א] האי שבתון עשה ר"ל, שכל יום שאמר ה' שבתון כאלו אמר שבות או תשבות, ואלו כלם הם צוויים על השביתה. ושבתון יקראו ימי המועדים כלם, ר"ל ימים טובים, והנה אומ' הרבה בתלמוד [שבת כ"ה ע"א, ביצה ח' ע"א] י"ט עשה ולא תעשה הוא, ר"ל, שהשביתה בכל י"ט מצות עשה ועשיית מלאכה היא מצות לא תעשה, ולזה מי שיעשה בו מלאכה ידועה עבר על עשה ועל לא תעשה. ולענין כונת שביתת ימים אלו, הנה הכונה בהם כי השביתה ביום טוב להעיר שהשגחתו ה' בנו, ונזדרז בקיום התורה והמצות אשר תכליתם להשגתו ית'. אמנם חג המצות לזכר יציאת מצרים זה מבואר. והשביתה בשבועות לזכר מתן תורתנו זה מבואר ששלמות השגחת ה' בנו והראות מופתיו היה בנתינת התורה. אמנם השביתה בראש השנה די מה שיש בו מן ההערה במצות התקיעה כמו שיתבאר [מצוה קנ"ט] אמנם השביתה בסכות מבואר באמרו [ויקרא כ"ג מ"ג] כי בסכות הושבתי את בני ישראל. ולא בא בעשיית מלאכה בימים אלו עונש גדול כמו שבא בשבת, מפני שהשבת הוא ליסוד אמונתנו ואות ברית בינינו לשם, ושקולה כנגד כל התורה. [ירוש' ברכות פ"א ה"ה, שמו"ר כ"ה ט"ז]. והותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב מה שאין כן בשבת, כי מפני מה שיש ברוב הרגל מן הקבוץ הרב לא יספיק להם מה שיכינו מבערב. וגם כי הערת המועדות אינה כהערת השבת שהעקר בו השביתה כמו שבארנו. וכבר בארנו [מצוה קמ"ז] שהוא רמז לעולם הבא. וכן היה זה משלמות תורתנו שאם יאסר ביום טוב מלאכת אוכל נפש לפעמים יצטרך לעמוד שני ימים זה אחר זה בלתי הכנת אוכל נפש, אם יבא יום טוב ערב שבת או אחר השבת. וכבר ידעת מה שתקנו רבותינו ביום הכפורים [ר"ה כ' ע"א] שלא יבא ערב שבת או אחר השבת משום ירקיא ומשום מתיא. והתורה כלה באה להקל מטורח העבודות הקדומות לא להכביד בדבר מן הדברים כמו שבאר הר"ם בשלישי [מו"נ פמ"ג]. והמועדות שבהם ענינים להערה ולזכר למה שקרה, כגון אכילת מצה בפסח ואזהרת החמץ בו וישיבה בסכה באה המצוה בשבעה ימים רצופים, כי ביום אחד לא תספיק ההערה. ולא באה מצות השביתה ואסור המלאכה רק יום אחד להקל מטרח העבודות. וגם כי הבטלה מכל וכל מביאה לידי ענינים מגונים. ולמכוון בבטול המלאכה שהוא לשמוח ברגלים ולעסוק באכילה ושתיה, להעיר על שמחת הנפש שהיא השמחה הגמורה די הערה ביום אחד. והתורה כמו שאמרנו לא רצתה להכביד משא העבודות, שאם תאסר המלאכה שבעת ימים יהיה ההזק גדול, עם מה שימצא בבטול המלאכה מהמשך אחר רוב מאכל ומשתה אשר יבאו מזה עניני רוע סדר הגוף והנפש. וכדי להיות קצת שנוי בין אלו הימים לשאר ימות החול לא התירו רבותינו מלאכה בחול המועד רק מלאכת האבד [מו"ק י"ב ע"א] וכן כל שבעת ימים שוים בישיבת הסכה, ואזהרת חמץ, והבאת הקרבנות. ויש בזה די הערה. ומה שבאה מצות השביתה ביום השביעי של פסח, באמרו [ויקרא שם ח'] מקרא קדש, אין השביתה ההיא מענין חג המצות, כי השביתה ביום ראשון היא זכר ליציאת מצרים, אך ביום השביעי באה השביתה בו לזכר קריעת ים סוף, שבשביעי ירדו לים ואמרו שירה, ואיננו מענין י"ט הראשון, ויורה על זה אמרו [דברים ט"ז ח'] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך, להבדיל יום זה משאר הימים. ר"ל שבא לענין אחר. ומה שצריך לבאר לפי הנחתנו ששביעי של פסח אינו מענין יום טוב הראשון, איך לא תקנו בו חכמים שהחיינו כמו שתקנו בשמיני עצרת, והכונה אצלי בזה, כי יום שביעי הוא מכלל השבעה שהוזהרו מאכילת חמץ, גם הוא שוה לשאר הימים בענין הקרבנות, מה שאין כן בשמיני עצרת שאיננו שוה לשאר הימים בדברים רבים כמו שאמרו רבותינו [סוכה מ"ז ע"א, ר"ה ד' ע"ב] רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב גם לא בישיבת הסכה ונטילת לולב. ועתה צריך שנחקור מה שנאמר בשביעי של פסח [במדבר כ"ט ל"ה] עצרת תהיה לכם, וכבר בארו זה חכמינו [פסחים ס"ח ע"ב] ואמרו שהאחד בא לגלות על חברו. כאלו כתוב בכל אחד עצרת לה' [דברים ט"ז ח'] וכתוב עצרת תהיה (לכם) [לך] וזה אמרם [פסחים שם] כתוב עצרת לה' וכתוב [במדבר שם] עצרת תהיה לכם. הא כיצד חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ר"ל חציו לה' לעסוק בתורה והיא שמחת הנפש, וחציו לכם והיא שמחת הגוף. ואשר יראה לי כי בשביעי של פסח נאמר [דברים ט"ז ח'] ב"עצרת לה"', לפי שהוא מקרא קדש לזכור מופת קריעת ים סוף אשר היה מן המופתים הגדולים לזכור יום צאתנו ממצרים, ובשמיני עצרת אין בו רמז רק לתוספת שמחה ולמנוחה, אחר שעברו ימי חג הסכות. אמנם לא נתברר לי טעם למה בא יום שמיני בחג הסכות, ומדוע לא היה בשביעי כדרך חג המצות. ובילמדנו [תנחומא פנחס ט"ז] נתנו בו טעם שבשבעת ימי החג מקריבים שבעים פרים על שבעים אמות. א"ל הקב"ה כל ימי החג הקרבתם לפני הקרבנות על האומות, אבל עכשיו הקריבו לעצמכם, שנאמר ביום השמיני [דברים ט"ז ח'] עצרת תהיה לכם והקרבתם עולה וגו'.
<h2>דף לא.</h2>
המצוה ר"ז. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ו, הלכות דעות פ"ו ה"ג] צוינו לאהוב קצתנו לקצת כמו שנאהב עצמנו ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי שהוא מדתי, כחמלתי ואהבתי לעצמי בממוני ובגופי ובכל אשר יקנה אותו ה' וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו, וכל מה שאשנא לעצמי או למי שידבק בי אשנא לו כמוהו, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט י"ח] ואהבת לרעך כמוך, ע"כ. ורבותינו דקדקו לרעך מי שהוא רעך בתורה ובמצות, אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחת מצוה לשנאתו שנאמר [משלי ח' י"ג] יראת ה' שנאת רע. וזה מבואר הכונה שעקר האהבה היא לחיי האדם ועקר חיי האדם לחיי נפשו. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [אבות פ"א מי"ב] הוי אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
<h2>דף לב.</h2>
וכן מדרכי התשובה שיבוש ויכלם מחטאתו למען הרחיקו, ויהיה נבזה בעיניו נמאס ולא ישוב בו כמאמר הנביא [ירמיה ל"א י"ח] אחרי שובי ואחרי הודעי ספקתי על ירך. וכן מדרכי התשובה שיקבל עליו שלא ישוב בחטא עוד כמאמר הנביא [הושע י"ד ד'] ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום, והכונה בקבלה זו למען יקנה לנפשו הערה שלמה בקנין גמור. וכן מדרכי התשובה להתחזק במעשה הטוב ולהרחקת הפעל המגונה שיהיה חטאתו נגדו תמיד, כמאמר דוד [תהילים נ"א ה'] וחטאתי נגדי תמיד, כי זה יהיה סבה להתרחק מן החטא ההוא ומכיוצא בו, כמי שחלה חולי גדול בסבת מאכל רע או דבר אחר צריך שיהיה זכור מהמקרה ההוא למען ישמר ממנו פעם אחרת. ומדרכי התשובה הגמורה לעזיבת החטא ולהערת שכלו שיהיו חטאתיו ואשמיו לעיניו גדולים וכבדים ורבים המספר כאמרו [שם ל"ח ה' ע"ש] כי עונותינו עברו ראשינו כמשא כבד יכבדו ממנו. ואומר [יחזקאל ל"ג י"ב] כי עונותינו רבו מלמנות וחטאתנו עצמו מספר. ואמר דברי עונינו גברו מנו פשעינו אתה תכפרם ואמרו "אתה תכפרם" כי ה' ברא דרכי התשובה וההערה השכלית, והיא כפרת החטא, וידוע הוא כי לפי הערת השכל והשגתו יהיה גודל החטאים, וזה כי כל מי שיהיה גדול בשכל הוא שיחשוב עונותיו גדולים וכבדים, לפי שכל חטא ועון הבא מצד פעלות החמר הוא גדול וכבד אל הכח השכלי, וכל בעל נפש גם אם יושב לבטל ואינו עובר עברה כאשר לא יתעורר להשגת שכלו, ידע שהוא חוטא לנפשו חטא גדול, ואם עונות האדם גדולים רבו חסדי ה', הורנו דרכי התשובה כפי הדרך שבארנו. וימינו פשוטה לקבל שבים, ואפילו רשע גמור כל ימיו ושב באחרונה אין מזכירין לו שום רשע [קדושין מ' ע"ב], כמאמר הנביא [יחזקאל ל"ג י"ב] ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו.
שער שלישי יפתח לבאר הדברים שמקרעים גזר דינו של אדם, עם באור ד' חלוקי כפרה. כבר בארנו בשער הקודם שצריך לאדם שישתדל בכל מיני השתדלות לעזיבת החטא, וכאשר יעזוב חטאו ישוב אל ה'. ואמ' רבותינו [ר"ה י"ז ע"ב] גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם. וידוע הוא כי גזר דין של אדם הוא כפי פעולותיו ובחירתו הרעה. וכבר בארנו מה שצריך לבאר בעמוד בחירה ורצון [ר"ה ט"ז ע"ב] והדברים אשר בהם יקרע גזר דינו של אדם אמרו רבותינו [שם] שהן ארבעה דברים צדקה צעקה שנוי השם שנוי מעשה, וי"א אף שנוי מקום. ובב"ר [פמ"ד ט"ו] אף התענית. אמרו שבצדקה מתקרע גזר דינו של אדם, שהחסד והצדקה הן מן התכונות הטובות בנפש המדריכות אותה לבא אל השלמות האמתי. ועל דרך אמרו [ישעיה נ"ח ח'] והלך לפניך צדקך. ואמרו שכל פרוטה שנותן לעני מקדמתו ומוליכתו לפני ה', וזה מבואר הכונה. וכן תהיה הצדקה מקרעת גזר דינו של אדם, כי אם יהיה האדם חוטא מצד חמדת הממון הנה בפזור הממון יקרע גזר דינו כמו שבארנו למעלה. ויאמר צדקה על העברות שבין אדם לחברו בגזלות ובחמסים, או על חטא נפשו בחמדת הממון. ואמר "צעקה" כי כאשר יקרא אל ה' בחזקה ר"ל שיעורר שכלו ונפשו לשוב אל ה' יקרע גזר דינו.
ואמרו "שינוי השם", ידוע הוא כי קריאת השמות להודעת האדם, גם בצד מה מודעים עצמותו, וכאשר ישנה שמו ויחשוב בעצמו שאינו האיש שעשה המעשים הרעים והרי הוא כאלו היום נולד יקרע גזר דינו, לפי שלא ימשך אחר טבעו הראשון. ו"שנוי מעשה" זה מבואר כאשר ישנה מעשיו כלן לטובה. ושנוי יאמר על השנוי הגמור, והוא כאשר ישנה אדם מעשיו מן הקצה אל הקצה שהוא רפואת החולאים הקשים שבנפש, כמו שבארנו ושנוי מקום מבואר הוא במי שרואה שיצרו מתגבר עליו. ותענית הוא במי שגברו עליו תאוותיו החמריות כמו שבארנו.
ועתה צריך שנבאר החלוק שיש בין גזר דין של יחיד לגזר דין של צבור, ובין גזר דין שיש עמו שבועה לג"ד שאין עמו שבועה. אמרו רבותינו [ר"ה י"ז ע"ב] גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנ' [ישעיה ו' י'] ושב ורפא לו אי זה דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין, והקשו על זה השב בנתים מוחלין לו לא שב בנתים אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין לו, והעמידו כאן ביחיד כאן בצבור דיחיד לא מקרע דצבור מקרע. והקשו על זה [ר"ה י"ח ע"א ע"ש] וגזר דין דצבור מי מקרע, כתוב אחד אומר [ירמיה ד' י"ד] כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי וכתוב [צ"ל וכתוב אחד] אומר [שם ב' כ"ב, כי אם וגו'] אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני, מאי לאו כאן קודם ג"ד כאן לאחר גזר דין, לא אידי ואידי לאחר גזר דין כאן בג"ד שאין עמו שבועה כאן בגזר דין שיש עמו שבועה, מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנ' [ש"א ג' י"ד ע"ש] לכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר בזבח ובמנחה עד עולם אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. ר' יצחק אמר יפה צעקה לאדם בין קודם ג"ד בין לאחר גזר דין. כבר בארנו ענין גזר דין אשר הכונה בו כי כאשר נשתרש האדם לחטא ונסתבך בו עד ששב לו קנין, הוא הגזר דין, ואמרם על גזר דין דיחיד שאין מוחלין לו, כי היחיד שנשתרש בחטא עד שנגזר דינו הוא רחוק... ומלשוב אל ה'. אמנם גזר דין דצבור מקרע לפי שהם רבים והאחד מעורר את חברו, וכבר ידעת אמרם [ברכות ח' ע"א] אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. וכן החלוק שבין יחיד לצבור כי היחיד כאשר לא שב בנתים רצה לומר בעשרת ימים שבין ר"ה ליום הכפורים, לפי שהיחיד צריך הוא לחוזק הערה, והזמן הוא מזרזו ומחזק הערתו, ועל זה אמר [ר"ה שם] דרשו ה' בהמצאו [ישעיה נ"ה ו'] ביחיד, ויחיד אימתי בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. וידוע הוא שה' נמצא למי שממציא עצמו אליו, והיחיד צריך ליחוד המקום והזמן לפי הדרך שבארנו. ועל הצבור אמר כה' אלקינו בכל קראנו אליו, כי הערת הצבור גדולה בכל עת. ואמרם גזר דין שיש עמו שבועה ידוע הוא כי שם שבועה אצל ה' הושאל בגזרותיו הקיימות ועל החטאים הגדולים, הוא שיאמר עליו גזר דין שיש עמו שבועה, לפי שמדרך החטאים ההם שיהיו העונשי' גדולים וקיימים. ואמנם אמרם שאינו מתכפר בזבח ובמנחה, זה מבואר שהחטאים והעונשים הגדולים אינן מתכפרים במעשים ר"ל בזבח ובמנחה אבל מתכפרים הם בדברי תורה, שבדברי תורה ישוב האדם אל ה' וידבק בו ותהיה השגחת ה' דבקה בו תמיד.
ואעפ"י שאמרנו שהזמן המיוחד לתשובה הוא י' ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, צריך האדם להתעורר בכל יום בתשובה, אמרו רבותינו [שבת קנ"ג ע"א] שוב יום אחד לפני מיתתך ונמצאו כל ימיך בתשובה. ורבותינו [יומא פ"ו ע"א רמב"ם שם פ"א ה"ד] חלקו הכפרה אחר התשובה לארבעה מינים. המין האחד אמרו עבר על מצות עשה שאין בו כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו. ועל זה נאמר [ירמיה ג' כ"ב] שובו וגו' ארפא משובותיכם. וידוע הוא שהעובר על מצות עשה אינו עושה עברה שיקנה בה קנין רע, אבל מחסר נפשו ממה שתעוררהו המצוה ההיא, וכאשר ישוב והוא שיעורר את לבבו ישלים נפשו שהיתה חסרה מן ההערה ההיא, ועל זה אמר אינו זז משם עד שמוחלין לו. המין השני עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת ב"ד, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ועל אלו נאמר [ויקרא ט"ז ל'] כי ביום הזה יכפר עליכם וכו', וכאשר תדקדק באלה המצות, תמצאם באחד משלשה דרכים, אם מצות שהוזהרו להנהגת הישוב ולתקון מדיני כגון הדינין וכל עסקי משא ומתן שבין אדם לחברו. ומצות שהוזהרו להרחקת אמונות כוזבות בעשיית צורות לנוי או פונה אל האלילים ומנחש ומעונן וכיוצא באלו, שכלם להתרחק מאמונות כוזבות. ומצות שהוזהרו לתקון המדות ולתקון הגוף כגון מאכלות אסורות וכיוצא בהן, ואמר שהתשובה עם היום המיוחד לענוי הגוף למלאות נפש רעבה, והוא היום הנכבד שהאדם בו בנפש לבד שאין בו שום תענוג גשמי מכפר על אותן העברות לפי שהדברים הגשמיים הם סבת רוב העברות שקדמו. המין השלישי עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולים ויסורים ממרקין, ועל זה נאמר [תהלים פ"ט ל"ג] ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וזה שהעברות אלו יבא מהן הפעלות רע לנפש כגון גלוי עריות ועבודה זרה וחלול שבת ומפר ברית מילה ושחיטת הפסח, לכן צריך מרוק גדול על החמר והיסורין הן שממרקין, כי הם סבה לשוב אל ה' ולהדבק בו כמו שבארנו. המין הרביעי הוא מין שחלל את ה' ית', וזה כפירה בעקר כל פנים ויציאה מעקרי הדת, וזה לחוזק חטאו לא יתעורר בשום פנים עד עת המות, ואז אם ישוב אל ה' ויאמין מה שראוי להאמין ימרק ה' עונו ושב ורפא לו.
שער רביעי יפתח לדעת באור מאמרי רבותינו [סנהדרין ריש פרק חלק] באותן שאין להם חלק לעולם הבא. כבר בארנו פעמים רבות כי המדות המגונות והמעשים הרעים והאמונות הכוזבות הם חליי הנפש. והמדות הטובות והמעשים הטובים והדעות האמתיות הם רפואת הנפש וחייה. וידוע הוא כי יש קצת חולאים אשר רפואתם קלה ויתרפאו במעט תרופה ויש חולאים תקשה ארוכתם עד שיורישו המות, וכן הדרך בחליי הנפשות כי יש חולאים גדולים לנפש אשר ימיתוה והם הכפירה בבורא, וכל ענין עבודה זרה והמביא לה, ומפני זה מנו באותן שאין להם חלק לעולם הבא המינין [תוספתא סנהדרין פי"ג ה"א], ובאר הר"ם [פ"ג מהל' תשובה ה"ז] שהם חמשה האומר שאין שם אלוק ואין לעולם מנהיג. או האומר שהם שנים מנהיגים או יותר, או האומר שהוא גוף ובעל תמונה, או האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל, או העובד אלוק זולתי להיות מליץ בינו לבורא. וידוע הוא כי כל אלו רחוקים מה' ית' ואין חלק לעולם הבא אלא למי שה' ית' קרוב בפיו ובכליותיו, אמנם האומר שאין שם אלוק ואין לעולם מנהיג זהו דעת אפיקורוס ומבואר הוא שאין לו חלק לעולם הבא. וכן האומר שהם שנים מנהיגים או יותר ידוע שהם ללא אלקי אמת, כי האמנת האלקות הגמורה לא תהיה כי אם עם האמנת האחדות כמו שנתבאר במופת. וכן האומר שהוא גוף ובעל תמונה, גם אם הוא מאמין היחוד בפה הוא מייחס אליו הרבוי, שהגוף הוא מורכב, וכבר נודע בראיות מופתיות שהאמנת האלקות הגמורה הוא עם הרחקת הגשמות וכל תאר גשמי וכל מביא אליו. והאומר שאין לבדו ראשון וצור לכל, עם האמנתו הפשיטות הגמורה כאשר לא יאמין שהוא ראשון וצור לכל אינו מאמין באלקות. והעובד אלוק זולתו עם האמנתו היחוד הגמורה כאשר עובד אלוק זולתו להיותו מליץ בינו לבורא הוא ללא אלקי אמת ורחוק מה' ית', א"כ ידוע הוא שאלו הם רחוקים מה' ואין להם חלק לע"ה. והאפיקורסים כדעת הר"ם הם שלשה, האומר שאין שם נבואה כלל ואין שום [ברמב"ם שם] מדע מגיע מהבורא ומכחיש נבואתו של משה. והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני אדם, ואלו השלושה יצאו מכלל הדת. וזה שעם היות זה החכם מאמין במציאות האלקות, כאשר איננו מאמין בנבואה מאת ה' או מכחיש נבואת משה, או אומר שאין הבורא יודע מעשה האדם הוא רחוק ממנו לפי שאינו ירא מעברה, ויאמר לא יראה יה והרי הוא כאחד מבעלי חיים שאינן מדברים. והכופרים בתורה הם שלשה, האומר שאין תורה מן השמים, אפילו תיבה אחת אם אמר משה מפי עצמו אמרה. והכופר בפירושה, היא תורה שבעל פה, והאומר שהבורא החליף מצוה זו באחרת זה מבואר שהוא רחוק מה' ואין לו חלק לעולם הבא כי התורה היא המקרבת האדם אל ה', ועל פי התורה שבע"פ כרת ה' ברית עם ישראל. וכאשר תתקיים התורה על אמתתה כדרך המקובל אלינו יהיה רפאות לנפשו ויחיה לעולם, ואשר יחליפנה יכביד חליו כאשר ירצה להתרפא בהפך הדבר המרפא. והמשומד לעברה אחת או לכל התורה כלה [רמב"ם שם ה"ט], זה מבואר שזה רחוק מה', כי הוא בוזה דבר ה' ואפילו לעברה אחת, כי כבר בארנו בפתיחתנו שכל המצות צריכות אל שלמות נפשו, והחוטא באחת מהן חוטא לנפשו ואין לו חלק לעולם הבא. ומחטיאי הרבים [רמב"ם שם ה"י] זה ידוע שגדול עונו כי ימית נפש אחרים, ואין רפואה לחלייו, כי אין בידו להשיג גזלת הנפשות אשר גזל. והפורש מדרכי צבור, זה מבואר כי אחר שפורש מדרכיהם אינו גדור בגדריהם ובסייגיהם ויצא מכלל התורה והאמונה [רמב"ם הי"א, ראש השנה שם]. והעושה עברות ביד רמה [רמב"ם שם אבות פ"ג מי"א] זה מבואר שהוא חוטא לנפשו, ושהוא כופר בעקר בשרשי הדת אחר ששלח ידו בסעפיה ביד רמה. והמוסרים אפי' מוסר חברו [רמב"ם שם הי"ב], דבר ידוע הוא שזה קנין רע בנפשו, ומי שאיננו שלם בנפשו רחוק מהשם ית' ואין לו חלק לעולם הבא. ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים [רמב"ם הי"ג, ר"ה שם], זה מבואר, שזה משתדל לכבוד עצמו לא לכבוד נפשו, ועל זה נאמר [דברים ח' י"ד] ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך. ושופכי דמים [רמב"ם שם ה"ו, תוספתא ריש פאה] כבר ידעת מאמר רבותינו [בר"ר פל"ד י"ט] שהרי הוא כאלו ממעט את הדמות ואין לו חלק לעולם הבא. ובעלי לשון הרע, זה ידוע שזה מן המדות המגונות לנפש והיא שקולה כנגד כל העברות החמורות, כמו שיתבאר באזהרה לא תלך רכיל [מצות לא תעשה ש"א], עם מה שמורה מתכונה רעה בנפש. והמושך ערלתו [אבות פ"ג מי"א] זה מבואר לפי שזה מפר ברית אשר בינו לה', וכאלו הוא קורע שטר התנאים וכופר במצוה אשר נתנה להיותו תמים, ולעורר את לבבו, ולא די לזה שלא התעורר אך הוסיף על חטאתו פשע שעות את אשר תקנו, עם מה שמביא אליו הרהור המונע שלמות הנפש.
וכל אלו שאמרנו אין להם חלק לעולם הבא מאשר חליים חולי גדול עד לאין מרפא, אמנם אם עשו תשובה, וזה עם השתדלותם הרב להסיר כל החולאים האלה יש להם חלק לעולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, שאפילו כפר בעקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא שנ' [ישעיה נ"ז י"ט] שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו [רמב"ם שם הי"ד]. ויש ענינים אחרים אמרו רבותינו [אבות פ"ג מי"א, רמב"ם שם] שהרגיל בהם אין לו חלק לעולם הבא, מאשר הם מדות מגונות לנפש, והמסבבות אליה חלאים רעים עד לאין מרפא, ואלו הם המלבין פני חברו ברבים והמתכבד בקלון חבירו, וידוע הוא שהרגיל בזה בוזה דרכי נפשו. והמבזה תלמידי חכמים והמבזה רבותיו והמבזה המועדות והמחלל את הקדשים, לפי שאינו דומה מי שאינו עושה מצות המלך למי שמבזה אותה, וזה באמת רחוק הוא מלכת בדרכי ה', ויביאהו זה לבזות התורה והמצות אשר הם מרפא נפשו.
ואחר שבארנו אותם שאין להם חלק לעולם הבא נבאר מה שיראה מקצת פסוקי התורה אשר לפעמים יהיה עון גדול, עד שיהיה ענשו מה' ימנע ממנו דרכי התשובה, כמו שבאר הר"ם בפ"ח מהקדמות מאבות. וענינים אלו נאמין כשאר הדברים הנופלים בעניני האמונה שאין לנו חקירה בידיעת עצמות השם, שהוא ורצונו וידיעתו הכל אחד. ומה שצריך שיתבאר בו שטבע העברה הוא המחייב המנע התשובה אבל ה' לא יחפוץ במות הרשע כמו שאמר [יחזקאל י"ח ל"ב] הנביא כי לא אחפוץ במות רשע. ודבר זה ר"ל שטבע העברה מחייב, זהו שרמזו רבותינו במדרש תלים [שוחר טוב מז' א' כ"ב] א"ר פנחס כל מי שהוא מוחלט בעברות אינו יכול לחזור ואין לו מחילה עולמית. וכן אמרו [יומא פ"ו ע"ב וש"נ] כל מי שעבר עברה ושנה בה נעשית לו כהיתר.
ולפי זה הדרך יתבאר לך מה שנאמר בענין פרעה [שמות י' א'] כי אני הכבדתי את לבו, שטבע העברה היה מחייב אותו המנע התשובה כמו שנראה מהספור שבא בענין פרעה, כי הוא היה כופר במציאות ה' ובנפלאותיו, והיה קורא החרטומים, ואין ספק שהוא היה מסבב לעצמו המנע התשובה, ואם מלות הפסוק יורו שההמנע מאת ה', ה' היודע ועד ידע שבחירת הרע וטבע העברה הוא שיכריחנו שלא ישוב, והוא מיוחס לה' מפני שברא האדם בעל בחירה ורצון, אם כן יאמר ה' אני שמתי בטבעו שלא ישוב. ולפי זה הדרך יתבאר ג"כ מאמר ישעיה באמרו [ישעיה ו' י'] השמן לב העם הזה. ובמעט עיון יתבאר כי אמרו השמן לב העם הזה פן יראה בעיניו, כמאמר [בראשית ג' כ"ב] פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים כמו שבארנו בעמוד הבחירה. ואין צריך להאריך בענינים אלו כי אלו הספורים הם כשאר הספורים הנבואיים שנאמרו בלשון בני אדם, והמשכיל יבין המכוון בהם.
ואחר שבארנו העניינים שהעושים אותן אין להם חלק לעולם הבא, נכתוב הענינים המעכבים את התשובה, ולא נחדש בהם דבר ונכתוב אותם כפי מה שכתב הר"ם [רמב"ם הל' תשובה פ"ד] עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה. הר"ם חלק כ"ד דברים אלו לחמשה חלקים, החלק הראשון לפי גודל החטא, והם ארבעה, ואלו הן אחד המחטיא את הרבים ובכלל זה המעכב את הרבים מעשות מצוה. ב' המטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית. [ג'] הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו, ובכלל זה כל שאפשר בידו למחות באחרים ולא מיחה, וזה ידוע שאחר שהיה בידו למחות ולא מיחה הרי הוא כאלו מחטיא אחרים. וכבר ידעת מאמר יחזקאל אמר [יחזקאל ג' י"ח] ואתה לא הזהרתו הרשע וגו'. ד' האומר אחטא ואשוב, זה ידוע שהוא מסבב לנפשו דבר שמעכב ממנו התשובה. החלק השני [רמב"ם שם ה"ב] הם חמשה, והם נועלים דרכי התשובה. א' הפורש מן הצבור, זה מבואר שאחר שהוא פורש מן הצבור נועל ממנו דרכי התשובה. ב' החולק על דברי חכמים, שזה יהיה סבה לפרוש מהם ולא ידע דרכי התשובה. ג' המלעיג על המצות, זה מבואר שזה נועל שערי הצדק כי כאשר נתבזו בעיניו ולא יעשה במה יזכה את ארחו. ד' המבזה רבותינו, ולא ישמע לקולם ולא ימצא מורה לו בדרך האמת. ה' השונא את התוכחות, זה מבואר גם כן כי השונא התוכחת הוא זד יהיר לץ שמו [משלי כ"א כ"ד] ונועל ממנו דרכי האמת. החלק השלישי [רמב"ם שם ה"ג] אין כח בידו לעשות תשובה גמורה והם חמשה. א' המקלל את הרבים, דבר ידוע הוא כי הקללה היא חסרון בנפש וחסרון הנפש ועונה לא תכופר כי אם במחילה להעברת החטא, וזה לא קלל אדם ידוע כדי שישאל ממנו מחילה. ב' החולק עם הגנב, שהגנב גונב רבים והוא לוקח ואינו יודע למי יחזיר, ועוד שמחזיק יד גנב ומחטיאו. ג' המוצא אבדה ואינו מכריז עליה, לאחר זמן כשירצה לעשות תשובה אינו יודע למי יחזירנה. ד' האוכל שור עניים ויתומים, אלו בני אדם אמללים הם וגולים מעיר לעיר ואינו יודע שור זה של מי הוא שיחזירנו לו, ויש מי ששונה [הראב"ד בהשגות שם] שוד עניים והכל כונה אחת. ה' המקבל שוחד להטות דין, אינו יודע עד היכן יגיע הטיה זו, ועוד שהחזיק יד האחר ומחטיאו. החלק הרביעי [שם ה"ד] העושה אותן אין חזקתו לשוב מהם לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם, ולא ידמה שיהיה חטא, והם חמשה דברים, א' אוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, זה אבק גזל הוא וידמה שאין זה חטא. ב' משתמש בעבוטו של עני, ברוב עבוט העני הוא קרדום ומחרישה וחושב בעצמו שלא חסרו דבר, והרי גזלו. ג' מסתכל בעריות, מעלה על לבו שאין בכך כלום וזה יביא אותו לגוף העריות המחסרות נפש האדם ומסלקת השכינה ממנו, כמאמרם [דברים כ"ג ט"ו] ולא יראה בך ערות אדם ושב מאחריך מלמד שהעריות מסלקות השכינה. ד' מתכבד בקלון חברו, אומר בלבו שאינו חוטא שאין חברו עומד שם ולא הגיע לו בושת אלא שערך מעשיו מול מעשי חברו, ונראה מכללו שהוא מכובד וחברו בזוי, ודבר ידוע הוא שהוא חסרון גדול בנפש. ה' החושד בכשרים, שאומר בלבו שאינו חוטא שמא עשה שמא לא עשה והוא אינו יודע שזה עוון גדול שמשים אדם כשר כבעל עברות. החלק החמישי [רמב"ם שם ה"ה] דברים שנמשכים אחריהם וקשה לפרוש מהם והם רעות רעות מאד, והם חמשה. א' רכילות, ב' לשון הרע, ג' בעל חימה, ד' בעל מחשבה רעה, ה' המתחבר לרשע שהוא למד ממעשיו, ועליו אמר שלמה [משלי י"ג כ'] ורועה כסילים ירוע. כל אלו הדברים וכיוצא בהם אעפ"י שמעכבין אינן מונעים, אלא אם עשה תשובה הרי הוא בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא.
<h2>דף נ:</h2>
המצוה פ"ז להקב"ה, צוה הנזיר בגדול שערו, [סהמ"צ לר"מ מצוה צ"ב, רמב"ם הל' נזירות פ"א] באמרו ית' [במדבר ו' ה'] גדל פרע שער ראשו. וכתוב במכילתא [ספ"ז נשא ו' ה'] קדוש יהיה יגדל בקדושה, גדל פרע מצות עשה. ומנין בלא תעשה ת"ל לא יעבור על ראשו, ושם נאמר הא מה שנתתי מצות עשה, החופף באדמה והנותן סממנין על ראשו, ר"ל שהנזיר כשישים על ראשו דבר שימרט שערו לא יהיה אז עובר על מצות לא תעשה כי הוא לא העביר תער, ואמנם יהיה עובר על מצות עשה, והוא אמרו גדל פרע שער ראשו כפי מה שהוא עקר אצלנו ע"כ. וכונת מצוה זו שגדול השער מורה על ההכנעה והפרישות, כי ענין הנזירות הוא להשפיל גאות החמר, והסלסול בשער היא אחת מסבות גאותו, כמו שתראה באותו שבא לפני ר' שמעון הצדיק [נדרים ט' ע"ב, נזיר ד' ע"ב] יפה וטוב רואי קווצותיו תלתלים, וכשנסתכל בבואה שלו ופחז עליו יצרו ובקש לטרדו מן העולם, ואמר העבודה שאני מגלחך לשמים. ומה שאמר [נזיר ה' ע"א] שסתם נזירות שלשים יום, שהוא ההקף הקטן שבהקפים. ואפשר שבזה העולם תתחזק הכנעת החמר ושם "נזיר" נגזר מפרישות, מן וינזרו, ומנזר ר"ל מלכות, וזה אמרו כי נזר אלקיו על ראשו [במדבר שם] כי כאשר ישפיל ויכניע חמרו ימליך עליו שכלו והוא נזר אלקיו על ראשו. וכבר ידעת על הצדיקים לעולם הבא שיושבין ועטרותיהן בראשיהן [ברכות י"ז ע"א] המשיל הדעות האמתיות לעטרה בראש.
האזהרה ר"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"ט, הל' נזירות פ"ה הי"א] הוזהר הנזיר מלגלח, והוא אמרו ית' [במדבר ו' ה'] תער לא יעבור על ראשו והמגלח ראש הנזיר גם כן לוקה, מפני שמגלח כמתגלח, ומי שיגלח שערה אחת לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונה הקודמת שגדול השער הוא מורה הנזירות והפרישות לשם, והכנעת החמר, ולתכלית ההרחקה לוקה גם כן המגלח.
<h2>דף נה.</h2>
המצוה ר"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ה, הלכות דעות פ"ו] צוינו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולהזהירו מזה בדברים ולביישו ואין לאיש ממנו לומר אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי מה לי דינו עם אלקיו זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ושלא נניח זולתנו מאומתנו לחטוא. ומי שהשתדל לחטוא יתחייב כל איש ואיש ממנו לביישו ולמנעו, ואעפ"י שלא נתקבלה לנו עדות שיתחייב לענשו. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ד'] הוכח תוכיח את עמיתך ובכלל מצוה זו גם כן שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיריע קצתנו לקצת ולא נטור ולא נקבע לו עון בלבנו, אבל צונו להוכיחו בדברים עד שלא ישאר דבר בנפש[נ]ו עלי(נ)ו. ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פרשה ב' פ"ד ה"ח] מניין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים חוזר ומוכיחו שנאמר הוכח תוכיח, יכול אף מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא [שמות כ"ג ד']. וכבר בארו חכמים שזאת המצוה מחוייבת לכל איש, ואפילו מן הנקלה לנכבד שהוא חייב להוכיחו. ואפילו יבזהו ויקללהו לא יתרשל, ולא יסתלק מלהוכיח עד שיכהו. כמו שבארו המקבלין ע"ה ואמר עד הכאה [ערכין ט"ז ע"ב, רמב"ם שם ה"ז], ע"כ. ומצוה זו יש בה הערה גדולה ותקון לגוף ולנפש, כשנוכיח העוברים להורות להם הדרך הישרה. לפיכך כל מי שיש בו למחות ואינו מוחה נתפש בעונו [שבת נ"ד ע"א, רמב"ם שם]. כי ידוע הוא שהוא חוטא לנפשו, ואמר הנביא ואתה כי לא הזהרתו הוא בעונו ימות. ודמו מידך אבקש. והכונה בזה מבוארת במה שכתבנו. וזה מבואר שיש בזה שלמות ותועלת למוכיח שיזדרז נפשו לפעולות הטובות, והמטים עקלקלותם יטרידו השלמים טרדה. מביאה היזק לגוף ולנפש. וכן המוכיח מי שירע לו ולא יקום ולא יטור אין ספק שהועיל לו, גם הועיל לעצמו בהעביר ממנו הכעס והמשטמה אשר היא מן החלאים הרעים שבנפש שימיתנה. ולמוכיח ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.
<h2>דף סד:</h2>
האזהרה שנ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ג, איסורי ביאה פכ"א ה"א] הוזהרנו מלקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעלות הזנות, והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה [ויקרא י"ח ו'] אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות קרוב המביא לידי גלוי ערוה. ולשון סיפ' [תו"כ אחרי פי"ג ה"א] לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא נדה בבל תקרב ובל תגלה מניין לכל העריות בבל תקרב ובל תגלה ת"ל לא תקרבו לגלות ושם נאמר ונכרתו הנפשות העושות [ויקרא שם כ"ט], מה ת"ל לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבים כרת על הקריבה ת"ל העושות לא הקרבות. וכבר נכפלה האזהרה באסור אלו הדמיונות, ואמר [שם שם ל'] לבלתי עשות מחקות התועבות האלה. אמנם אמר [שם שם ג'] כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען לא תעשו. הנה לא יזהיר בשני אלו הלאוין מחקות התועבות לבד אמנם יזהיר בהם מהתועבות עצמן אשר בארם אחר זה, וזה שהוא הביא שני לאוין כלל על כל העריות, ובעבור שהזהיר לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וזה כולל כל מה שהיו עושים מן הזמה ומעבודת האדמה ומרעה המקנה וישוב הארץ, ג"כ שב לבאר כי אותן הפעולות אשר הזהירך מהם הוא כך וכך ערוה כך וכך לא תגלה, כמו שבאר בסוף המאמר [שם כ"ז] כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ. ולשון סיפ' [תו"כ שם פי"ב ה"ח] יכול לא יבנו בתים ולא יטעו כרמים כמותם ת"ל [ויקרא שם ג'] ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם מאבותיהם, ושם אמר מה היו עושים האיש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים. הנה נתבאר שאלו הלאוין שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען נמי שהזהיר מלבעול כל העריות בכלל אחר כן כפל האזהרה בהם בפרט ערוה וערוה. וכבר בארנו אנחנו כללים ממשפטי מצוה זו בשביעי מסנהדרין [פי' המשנה סנהדרין פ"ז מ"ד] בחבורנו הגדול ובארנו שלוקין עליהם. וממה שצריך שתדעהו שכל אשר חייב על בעילתה כרת, שהנולד מן הביאה ההיא שנתחייב בה כרת יקרא ממזר, והוא שנקראו בשם ממזר בין שתהא הבעילה בזדון או בשגגה הולד ממזר, חוץ מן הנדה שהנולד ממנה אינו ממזר אמנם נקרא בן הנדה [יבמות מ"ט ע"ב, רמב"ם איסו"ב פט"ו ה"א], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה להתרחק מן העריות ולתכלית ההרחקה נאסר יחוד כל העריות מפי הקבלה ודוד ובית דינו גזרו על יחוד של פנויה [ע"ז ל"ו ע"ב, סנהדרין כ"א ע"א] כדי להרחיק מן הדבר המגונה ההוא, ושמאי והלל גזרו על יחוד הגוים [שבת ט"ו ע"ב], ואין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות מפני שכלן חשודין על משכב זכור [ע"ז ט"ו ע"א]. וכן [שם כ"ב ע"א] אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים אפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות [שם ע"ב, ודף ט"ו ע"א, וכה"ע ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פכ"ב ה"ג ה"ה] ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה שלהם מפני שחשודין על ההרבעה. אמנם ישראל עם קדוש ולא נחשדו על הזכור ועל הבהמה. והמתרחק מיחוד הזכור והבהמה הרי זה משובח, וגדולי החכמים היו מרחיקים גם יחוד הבהמה לתכלית ההרחקה וההזדרזות. ומהם שהיו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי ומפני כלתי [קדושין פ"ב ע"א, רמב"ם ת"ת פ"ב ה"ד]. ולתכלית ההרחקה אסרו למי שאין לו אשה ללמוד תינוקות מפני אמותיהן של תינוקות הבאות לבית הספר, וכן לא תלמד אשה תנוקות מפני אבותיהן שבאין לבית ונמצאו באים לידי יחוד.
<h2>דף סז.</h2>
האזהרה ל' לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל', הלכות ע"ז פי"א ה"א] הוזהרנו מלכת בעקבות הכופרים והתנהג במנהגיהם ואפילו במלבושיהם וקבוציהם במושבותם. והוא אמרו ית' [ויקרא כ' כ"ג] ולא תלכו בחקות הגוי. וכבר נכפלה אזהרה זו, ואמר [שם י"ח ג'] ובחקותיהם לא תלכו, ובא הפירוש [תו"כ אחרי פי"ג ה"ט] לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולא בנימוסיהם. ולשון ספרא [תו"כ שם] ובחקותי' לא תלכו, שלא תלכו בנמוסות שלהן בדברים החקוקים להם כגון טרטיסאות וקרקסיאות ואצטדיאות, ואלו הן מינין מן הטירות שהיו מתקבצים שם לעבודת הצלמים, ר' מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, ר' יהודה [תו"כ שם] אומר [שלא] תנחור שלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי. ועובר דבר מאלו יתחייב מלקות. ונכפלה האזהרה על זה בלשון אחרת [דברים י"ב ל'] השמר לך פן תנקש אחריהם. ולשון ספרי [דברים פי' ע'] השמר בלא תעשה פן בלא תעשה תנקש אחריהם שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם, ויהיו לך למוקש. שמא [צ"ל שלא] תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן, הואיל והם יוצאים באוכלוסין אף אני אצא באוכלוסין. והן ממיני אנשי המלחמה. וכבר ידעת מספרי הנבואה ועל כל הלבושים מלבוש נכרי וגו' [צפניה א' ח']. זה כלו הרחקה מהם נוגעת לכל מנה(י)גיהם ואפילו בלבוש, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כדי להתרחק מהם כמו שכתב הר"ם. ויראה לי שכללו הרבה דברים בחקות הגוים לא נאסר מן התורה אלא בחק שיביא להמשך אחר האמונת הכופרים, אבל ללבוש במלבושיהם או לספר קומי והוא לגלח כנגד פניו לא נאסר אלא שלא להדמות להם בשום צד ואיננו אסור מן התורה, כי אלו היה אסור מן התורה לא התירו למי שקרוב למלכות לספר קומי [ב"ק פ"ג ע"א, סוטה מ"ט ע"ב] ולהתנאות במלבושיהם. ואם דעתך לומר שגם זה בכלל האזהרה נאמר, והותר לתועלת תקון הישוב, כי מי שהוא קרוב למלכות צריך שיתדמה אליהם כדי שיהיו דבריו נשמעים והתירו לו אעפ"י שיש בו אסור תורה כמו שנתיר דברים רבים להציל נפש אחד מישראל, ובזה יש הצלת כמה נפשות שהוא משתדל לבטל גזרות רבות ודומה לזה מה שהתירו לנחמיה לשתות מיין הגוים כמו שדרשו [ירוש' קדושין פ"ד ה"א, רש"י קדושין ס"ט ע"ב, עזרא ב' ס"ג] בהתרשתא התר שתה. יראה לי שלא התירו זה אלא בדבר שאין בו חשש עבודה זרה, כגון להדמות במלבושיהם ובמעשיהם לבד. אמנם דבר שיש בו חשש עבודה זרה לא התירו בשום פנים. כתב הר"ם פ' ל"ז משלישי [מו"נ] ולהרחיק כל מעשה הכשוף הרחיק מעשות דבר מחוקותיהם ואפילו במה שנתלה ממעשה העבודה והמרעה וכיוצא בהם, פי' כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי, אבל נוהג לפי דעתם כמנהג הסגלות והכחות המיוחדות והוא אמרו [ויקרא נ' כ"ג] ולא תלכו בחקות הגוי והם אשר יקראום ז"ל [שבת ס"ז ע"א וע"ב ותוספתא שם פ"ז ופ"ח] דרכי האמורי, מפני שהן סניפי מעשה הכשפים שהם דברים לא יגזרם הקש טבעי אך הם מושכים במעשה הכשוף שהם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם. ואמרו בפי' [שבת שם] כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור. וכן כאשר נאמר [גמ' ותוספתא שם] אילן שהוא משיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסקרא, והוקשה על זה המעשה ונאמר בשלמא טוענו באבנים כי היכי דלכחוש חליה אלא סוקרו בסיקרא אמאי כי היכי דלחזו רבים ולבעו עליה רחמי. הנה התבאר שסקירתו בסיקרא ובדומה לזה ממה שלא יגזרהו ההקש אסור לעשותו משום דרכי האמורי. וכן אמרו [חולין ע"ז ע"א] בשליא של מוקדשין תקבר, אמרו אין תולין אותה באילן ואין קוברין אותה בפרשת דרכים מפני דרכי האמורי ועל זה הקש. ואל יקשה עליך מה שהתירו במסמר הצלוב [שבת שם], כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהם שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה, והולכין על דרך תלות העשב שקורין בערבי פאוינה ובלעז פאוניא על הנכפה, ונתינת צואת הכלב למורסת הגרון והעשון בחומץ ובמרקישתא למורסות המכות הקשות, כי כל מה שהתאמת נסיוננו באלו אעפ"י שלא יגזרהו ההקש מותר לעשותו מפני שהוא רפואה, ונוהג מנהג שלשול הסמנים המשלשלים, והעלה בידך אלו הנפלאות ממאמרי אתה המעיין ושמרם כי לוית חן הם לראשך [משלי א' ט'], ע"כ. וכאשר דקדקנו בדברי רבותינו במה שאמרו בדרכי האמורי, ולפי מה שנתברר לנו מדברי הר"ם נראה לנו שדרכי האמורי יאמר על חקות הגוים ומנהגיהם, שלא להדמות במעשיהם אעפ"י שאין בו חשש עבודה זרה. ויאמר גם כן על מה שנסמך לעניני הכוכבים. ויאמר גם כן על עניני הנחוש כמו שנתבאר בדברי רבותינו בשני התלמודים בשבת ובתוספתא [שבת ס"ז ע"א וע"כ ותוספתא שם פ"ז ופ"ח]. והענינים אשר לא יגזרם ההקש הטבעי נחלקים לשלשה חלקים. החלק האחד מה שנסמך לענין הכוכבים. החלק השני מה שנתאמת בנסיון שלא יגזרהו ההקש הטבעי ואינו נסמך גם כן לענין הכוכבים. החלק השלישי קצת ענינים ימצאו בדברי רבותינו [שבת שם ועוד, ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ג] הוא שיאמרו לחולי פלוני לימא הכי, וכן ענינים רבים אשר לא יגזרם ההקש הטבעי, כגון שיאמרו ילך למקום פלוני וינהג מנהג זה כך וכך ויאמרו כך וכך, ואולי הוא ענין פועל בדמיון, או הם דברים נתאמתו בנסיון. אבל כל דבר שיהיה נסמך בענין הכוכבים או שיהיה בו שום חשש עבודה זרה אפילו בהזכרת שם עבודה זרה נראה שאסור. הלא ידעת מה שאמרו [שבת שם] גבי דונו דני שאחד מן החכמים היה אוסר דבר זה מפני שהיה נסמך לאחד משמות עבודה זרה והוא חי אלקיך דן [עמוס ח' י"ד]. ומה שהתירו [שבת ס"ה ע"א] בסלע שעל גבי הצינית ואמרו שם שהצורה והמתכת יחד מועילין למכה, יראה לי שהצורה ההיא לא נעשית לשם כך שזה היה אסור מפני חשש עבודה זרה. כמו שנתבאר באזהרת לא תעוננו [לא תעשה ל"ב]. אבל הביא הנסמן להתרפא בסלע שיש בו צורה. וכן התר הקמיעות בשמות כתובים הוא מן החלק השלישי שכתבנו. ואולי הביאו הנסיון כמו שהתנו בענין שבת שהומחית הקמיעא או הומחה האדם העושה הקמיעא וזה נוהג מנהג הסגולות ואין בו חשש עבודה זרה. וכל אלו הענינים הניחום רבותינו כפי מה שמצאום מפני שלא מצאו בהן חקות הגוים ולא חשש עבודה זרה, ואי אפשר להעתיק ההמון מן הדברים שהורגלו בהן לגמרי. ומכל מקום נראין דבריהם בטלים אין ממש להם ואין ראוי למשכיל להמשך בדברים אלו. כתב הר"ם פס"א מראשון [מו"נ] ולא תחשוב בדעתך שגעון כותבי הקמיעות ומה שתשמעהו מהם או תמצא בספריהם המשונים משמות חברום, לא יורו על ענין בשום פנים ויקראום שמות, ויחשבו שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם יעשו נפלאות, כל אלה הדברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם.
האזהרה ש"י לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"י, סנהד' פי"ד ה"ג] הוזהרנו מלהחיות המכשף. והוא אמרו [שמות כ"ב י"ז] מכשפה לא תחיה עד שנהיה אם נפטרהו עוברים על מצות לא תעשה לא שנהיה מבטלים מצות עשה בלבד כמו אם פטרנו אחד ממחוייבי מיתות בית דין, ע"כ. ומה שבאה אזהרה זו על האשה מפני שדבר זה יותר נמצא בנשים כי לקלות דעתן יאמינו כל דבר ולפי שרבים מן האנשים יחמלו על הנשים, ויקשה להם הריגתה ומאשר גם כי ייראו להמית המכשף ליראתם ממעשיהם ואין הזק המכשף מורגש בהזק שאר מחוייבי מיתות בית דין לפיכך הוזהרנו שלא להחיותו.
האזהרה ל"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל"ה, ע"ז פי"א ה"י] הוזהרנו על הלחישה, והוא שנאמר מאמרים שהם מועילים לכך ומזיקין לכך, והוא אמרו ית' [דברים י"ח י'—י"א] לא ימצא בך מעביר וגו' וחובר חבר. ולשון ספרי [דברים פיס' קע"א] אחד החובר את הנחש ואחד החובר את העקרב. ר"ל אשר יאמר מאמרים ולא ישבו לפי מחשבתו. או יאמר על מקום נשיכתן כדי שינוח הכאב, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת לפי שאלו הדברים אין בהם ממש, ולפי שאין בזה הענין שום סרך עבודה זרה אינו בענש גדול. ומפני זה התירו [סנהדרין ק"א ע"א, רמב"ם שם הי"א] למי שנשכו עקרב או נחש ללחוש על המכה ואפילו בשבת כדי לישבו שלא תטרף דעתו עליו. ואף על פי שיש בזה אסור התירוהו כדרך שהתירו שאר האסורין לחולה [עי' שבת קכ"ט ע"א] ובכלל אזהרה זו הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה [סנהדרין שם רמב"ם הי"ב] וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או המניח ספר תורה, או תפלין על הקטן בשביל שישן [ירוש' שבת פ"ו ה"ב רמב"ם שם] לא די שהוא בכלל החברים והמנחשים אלא שהוא בכלל הכופרים בתורה שהן עושין ד"ת רפאות הגוף, ואינה אלא רפאות נפשות שנאמר [משלי ג' כ"ב] ויהיו חיים לנפשך, ע"כ [לשון הרמב"ם שם] אמנם מותר לקרות פסוקים או מזמור כדי שיגן עליו זכות הקריאה אחר שאין עושה זה לרפואה. ואולי יתעורר בכונתם לידבק בשם ית'. ולא יבהלו דמיונתיו הכוזבים כי הדבק בשם ית' וינצל מכל פגע רע, כמו שמבואר בשיר של פגעים [מזמור יושב בסתר תהלים צ"א ע"פ שבועות ט"ו ע"א] ולכונה זו תקנו לומר פרשה של קריאת שמע על מטתו, למען יתעורר ביחוד השם וידבק בו, כמו שאמרו [ברכות ה' ע"ב] כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדלין הימנו. ושיר של פגעים כלו בא לבאר ענין ההשגחה כמי שהוא חושק בשם. ויודעו כאומרו [תהילים שם י"ד] כי בי חשק ואפלטהו ואשגבהו כי ידע שמי.
<h2>דף סז:</h2>
האזהרה ל"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל"ג, הל' ע"ז פי"א ה"ד] הוזהרנו על הנחש. כמאמר הריקים כבר חזרתי מן הדרך לא ישלם לי צרך, והיום הזה ראשון מה שראיתי בו הדבר הפלוני לא ארויח היום דבר. וזה הענין רב מאד אצל ההמון העניים הסכלים, וכל מי שיעשה מעשה על פי הנחש לוקה כאמרו ית' [דברים י"ח ו'] לא ימצא וגו' ומנחש. וכבר נכפלה אזהרה זו ואמר [ויקרא י"ט כ"ו] לא תנחשו. ולשון ספרי [דברים פיס' קע"א] מנחש כגון האומר פתי נפלה מפי מקלי נפל מידי עבר נחש מימיני ושועל משמאלי. ובסיפרא [תו"כ קדושים פ"ו ה"ב] כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכיוצא בהן ע"כ. וענין הנחש הוא שמביא להמשך אחר דעות בטל וענינים אין בהם ממש, ויהיה זה סבה למניעת הדעות האמתיות. גם כן בענין הנחש היזק גדול לפי שיבטל מעשות צרכיו בעבור דבר שאין לו עקר. ובכלל אזהרה זו או בכלל מעונן [שבת ס"ז ע"ב] שחוט תרנגולת שקראה ערבים או עורבית כמו עורב או שקראה כתרנגול, וכיוצא באלו הענינים והכל כולל דרכי האמרי כמו שכתבנו. [וכן המשים סימנים אם יארע זה אעשה כך, ואם לא יארע לא אעשה כל זה מענין הנחש] וכן המשים סימנין על מה שעבר, כגון שיאמר בית זה שבביתי יהיה סימן עלי או אשה שנשאתי. או השואל לתינוק פסוק שהוא למד אם אמר לו פסוק טוב ישמח ויאמר זה סימן טוב כל זה מותר, אחר שאינו מכוין מעשיו על פי הדבר ההוא.
המצוה ס"ז. לשון הר"ם בס"ה [עשין ס"ט, רמב"ם שגגות פ"א], צונו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת, והוא אמרו ית' [ויקרא ד' כ"ז, וצ"ל ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ] נפש כי תחטא בשגגה וגו' מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, וזאת היא חטאת קבועה, רצה לומר שהיא לעולם חטאת בהמה. וכבר בארנו [פהמ"ש כריתות פ"א מ"ב] שהחטאים אשר תתחייב על שגגתם זאת החטאת הן שחייבין על זדונן כרת, ובתנאי שיהיו מצות לא תעשה, ויהיה בהם מעשה [כריתות ב' ע"א] ע"כ. וכבר בארנו [מצוה ל"ז] הכונה בענין הקרבנות על השוגג, אמנם זה שאינו מביא קרבן אלא על החטאים הגדולים, הוא שלפי גדלן וענשן צריך זריזות גדולה והערה לכפר החטא הגדול, כדי לעורר עצמו להשמר ממנו. ואמנם אמרם שאינו בא אלא בדבר שיש בו מעשה, זה מבואר, כי המעשה הוא שצריך כפרה גדולה והזרוז למנוע עשייתו. וענין התנאים שבאו בזה כפי מה שבאה הקבלה האמתית [שבת ק"ב ע"א, רמב"ם שגגות פ"ב ה"א] שאינו מביא חטאת אלא כששגג מתחלה ועד סוף, אבל אם שגג מתחלה והזיד בסוף או הזיד מתחלה ושגג בסוף פטור מן החטאת. הכונה בזה מבוארת, שאין החטאת אלא לשוגג ולכונה שכתבנו. אבל המזיד במקצת לא יספיק לו הקרבן לכונתו. וכן מה שבאה בענין השגגה שיהא העובר יודע שהוא בלא תעשה, אבל אינו יודע שיש בו כרת, אבל אם ידע שיש בו כרת אעפ"י ששגג בקרבן הרי זה מזיד ופטור מהקרבן [שבת ס"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ב]. כי זה החטא גדול אצלו. ואם עשה מצוה ובעשייתה עשה עברה שחייבין עליה כרת כגון הבא על יבמתו והיא נדה פטור, אחר שלא ידע אותה ואינו רגיל בה שישאלנה פטור הואיל והיה מתעסק במצוה [פסחים ע"ב ע"ב, רמב"ם ה"ח]. וכן אם הוציא לולב בי"ט ראשון שחל להיות בשבת והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים פטור מפני שהוא מתעסק במצוה [סוכה מ"א ע"ב, רמב"ם שם ה"י]. ואמרם [שבת ע"ג ע"א, כריתות י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב חטאת כגון שהיה חלב בפיו ומדמה שהוא רוק ובלעו חייב, שהיה לו להשמר מן האסור והרי נהנה ממנו. וכן במתעסק עם הערוה ובעלה שלא בכונה חייב אחר שנהנה מן הערוה ולא נזהר. וענינים האסורין והעריות הוא מצד ההנאה והרי נהנה. אמנם מתעסק בשבת פטור כגון נתכון להגביה התלוש וחתך המחובר [שבת ע"ב ע"ב] שעקר אסור שבת הוא מפני המחשבה, כאמרם מלאכת מחשבת אסרה תורה והואיל ולא חשב בענין לעשותו פטור.
<h2>דף עג.</h2>
דבור רביעי, זכור את יום השבת וגו' כי ששת ימים וגו', על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו [שמות כ' ח'—י"א], ובדברות שניות נאמר [דברים ה' י"ג—ט"ו] שמור את יום השבת וגו' כאשר צוך וגו', למען ינוח וגו' וזכרת כי עבד וגו' ויציאך ה' אלקיך וגו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. ענין הזכירה בארה הקבלה [תו"כ בחוקותי פ"א ה"ג. רמב"ם פכ"ט מהל' שבת ה"א ועי' מ"מ שם] שהיא מצות עשה לקדש השבת בדברים כמו שנתבאר במקומו [מצות עשה קמ"ח], ובארה הקבלה האמתית [מכילתא יתרו פ"ז, ר"ה כ"ז ע"א, תנחומא יתרו י"א] שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, ונקבל מאמר רבותינו, ונאמין זה כמו שנאמין המופתים כי קול הדבור שנאמין אנחנו שהיה במעמד הר סיני היה בדרך מופת קול נברא בלתי כלי דבור, כמו שהעיד הכתוב [דברים ד' י"ב] קול דברים אתם שומעים ותמונה אינ(י)כם רואים זולתי קול. ובא בלשון "זכירה" לזכירת דברים כמו שבאה הקבלה האמתית כי הדבור מעורר השכל להתבונן בענינו. ובא בלשון שמירה לחייב הנשים שהנשים אינן חייבות במצות עשה שהזמן גרמא וחייבות בכל מצות לא תעשה. ומלת השמירה ענינו אזהרה כלומר השמר שלא תעבור על זה. ואעפ"י שהענין מצות עשה בא בלשון שמירה לחייב הנשים, מאשר השבת רצה לומר אמונת החדוש, שהוא יסוד אמונתנו שוה לאנשים ולנשים. והמבואר אצלי גם כן כי הזכירה נאמרת לפי דברי הפילוסופים על מה שכבר שכח, ויונח ג"כ בלשון על הזכירה בפה להערת הענין. ובדרך זה בארו רבותינו זכור את אשר עשה לך עמלק זכור בפה ואל תשכח בלב. ויהיה עולה לשתי כונות להיות ענין השבת שמור בלב ולחייב הנשים כדרך שבארנו. וכן נראה דעת רבותינו בספרא פרשת אם בחקתי [תו"כ בחוקותי פ"א ה"ג] זכור את יום השבת יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכבד גדלו הפילוסופים הזכרונות שמירה מופסקת, הכונה בו כי זכירת הדברים היא שמירה מופסקת והשמירה זכרונות מרובם ובדרך זה יתבאר מאמר רבותינו כמו שבארנו. ומפני שמצוה זו רצה לומר, מצות שבת היא יסוד התורה לפי שבאה לאמת אמונת החדוש שהוא יסוד הכל, נצטוינו בה בלשון זכירה ושמירה לכונה שאמרנו. ולרוב מעלת היום ושהכונה להגדילו לטעם שאמרנו נאסרה בו כל מלאכה ובא ענש גדול בעשיית המלאכה. ובא זה הדבור בעשרת הדברים אחר הדבורים הקודמים שבאו לאמת מציאות האלקות, לפי שזכירת השבת, רצה לומר אמונת החדוש, הוא יסוד מה לאמתת מציאות האלקות כמו שבארנו בעמוד החדוש. וגם הוא יסוד כל התורה להאמין שהתורה מן השמים, ולהאמין בהשגחה וגמול וענש, כי מי שיאמין בחדוש יאמין כל זה. ולזאת הכונה אמרו כל המקיים את השבת כאלו קיים כל התורה כלה וכל המבטל את השבת כאלו בטל כל התורה כלה. הנה לפי מה שבארנו נראה כונת רבותינו שלהעמיד על כונה אחת וענין אחד דברות ראשונות עם האחרונות אמרו שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ושאלני אחד מן החברים מפני מה דקדקו בשנוי שיש בין מלת זכור ובין מלת שמור, ולא דברו בשאר שנויים שיש בעשרת הדברות, ואמרתי לו כי זכור ושמור יראו בשני הפכים שהשמירה תחייב הנשים ולשון הזכירה פוטר הנשים, והוצרך לומר בדבור אחד נאמרו לכונה שבארנו, אמנם שאר הענינים באור לכונה אחת. ואין ספק שהדברות האחרונות שמעו ישראל מפי משה יורה אמרו [דברים ה' י"ט] כאשר צוך ה' אלקיך ואמרו [שם שם י"ד] את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, והמספר הדברים לפעמים ירחיב בענין הדברים מה שהבין הוא מלשון המדבר לא יבינוהו אחרים בלתי הרחבה ולפי זה הדרך יתבאר השנוי שיש בלשון בין שתי הדברות. וכל מצות תורתנו נתבאר בהם התועלת לגוף ולנפש, רצה לומר כי המצות אשר יראה עקרם לשמירת הגוף במעט עיון יתבאר בהן התועלת הנפשי, וכן המצות אשר יראה עקרן לנפש, במעט עיון יתבאר ג"כ תועלת גופני, ולפי זה הדרך באה מצות ענין "השבת" כי גם אם עקר ענין השבת לתועלת נפשי לאמונת החדוש, יש בענין המצוה תועלת גופני, כאשר ישבות יום אחד מן השבוע וינוחו עבדיו ובהמתיו. ולפיכך נאמר בדברות אחרונות [דברים שם] למען ינוח עבדך וגו' ובדברות ראשונות הזכיר מה שהוא עקר מצות השבת, והוא אמרו [שמות כ' י"א] כי ששת ימים עשה ה' את וגו', וזה נכלל בדברות אחרונות באמרו שבת לה' אלקיך. גם כן ענין שבת לה' אלקיך, שבא לבאר שהשביתה היא לתועלת נפשי להאמנת החדוש. ולהתבונן בחכמות נרמז זה ג"כ בדברות ראשונות באמרו על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. אמרו רבותינו [מכילתא יתרו פ"ז, בר"ר פי"א ב', פסיק"ר פכ"ג] ברכו באור פנים, ואור פנים היא ההשגה השכלית, והיא ברכת ה' השלימה. ואמרו [דברים שם ט"ו] וזכרת כי עבד היית, שב אל מנוחת העבד או אל ענין השבת, וזהו אמרו על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, הכונה בו למען תדע כי ה' הוציאך ביד חזקה, ותאמין השגחת ה' (צוך ה') אלקיך לעשות את יום השבת. על כן צוך לעשות כן ביום השבת, והטעם למנוחת העבד. וי"א כי העבד לא ינוח הנה ה' הוציאך מעבדות וצוך למען תזכור כי היית עבד, ע"כ [אבע"ז דברים שם י"ד]. בכלל מצוה זו כל המצות שבאו בענין המועדות, לאמת אמונת ההשגחה אשר תתחזק ותתאמת עם אמונת החדוש כמו שבארנו.
האזהרה ש"כ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"כ, הל' שבת פ"א ה"א] הוזהרנו מלעשות מלאכה בשבת, והוא אמרו [שמות כ' ו', דברים ה' י"ד] יתעלה לא תעשה כל מלאכה. והעובר על אזהרה זו באר בו הכתוב [שמות ל"א י"ד] שהוא בכרת אם לא ידעו בו, ואם נתקבלה עליו העדות חייב סקילה וזה כלו אם היה מזיד, ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה, ע"כ. וכונת אזהרה זו ענש שבא בעשיית מלאכה בשבת הוא יסוד אמונתנו, לפי שהשבת באה להעמיד ולפיכך שקלוהו ככל התורה כלה [ירוש' ברכות פ"א ה"ה, שמו"ר כ"ד י"ב], ומי שיעשה בו מלאכה כאלו כופר בענין החדוש, כי הכונה בשביתה בשבת להודיע שה' חדש העולם ושבת ביום השביעי, ר"ל בשביתה, שנשלמו כל הבריאות בששת הימים שנבראו במאמרו וברצונו וכאלו שבת ביום השביעי, ומפני זה נאסרה בשבת כל מלאכה למען נשבות בו ונתעורר בענין השביתה על החדוש והמחדש. ולכונה זו נאסר בו אפילו הדבור בעסקיו, כמו שבאה בדברי הקבלה הנבואית [ישעיה נ"ח י"ג, שבת קי"ג ע"א] אם תשיב משבת רגליך ממצא חפציך ודבר דבר. וכן העניינים שאסרו חכמים כגון הטלטול לכונה זו, והמלאכות האסורות מן התורה שהן לכל מה שצריך שנבאר כי באה אזהרת הוצאה מרשות לרשות לפי הנראה מן הכתוב ביחוד [צ"ו ע"ב], כי ההוצאה או ההכנסה מרשות לרשות הוא שיש לרוב מלאכות, וכן באסור הטלטול ארבע אמות ברשות הרבים לפי שזה הענין קצת מהמלאכות. ומה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם שם ה"ט] שאינו חייב אלא אם כן עקר והניח, שכן דרך עושה מלאכה או מכין לעשות מלאכה. וכן מה שבאה [כריתות י"ט ע"ב ועוד] הקבלה שאינו חייב אלא במלאכת מחשבת זה מבואר. וכן מה שבאה הקבלה [שבת צ"ב ע"ב, רמב"ם פ"א הט"ז] ששנים שעשו מלאכה פטורין כשהיחיד יכול לעשותה לבדו זה מבואר, שזה דבר שאינו מצוי לפיכך כשאין אחד יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו שנים חייבין. וכשהאחד יכול והאחר אינו יכול היכול חייב והשאינו יכול פטור. ומה שבאה הקבלה [ק"ו ע"ב] שכל המקלקלים פטורים כגון קורע או שורף בגדים וכיוצא בזה דרך השחתה, הוא מפני שזה דבר שאינו מצוי ולא הוזהרנו אלא על דבר המצוי. ומה שבאה הקבלה האמתית [מ"א ע"ב וש"נ, רמב"ם פ"א ה"ה—ו'] שדבר שאינו מתכוין מותר כגון מי שיעשה דבר ואפשר שיעשה בזה מלאכה ואפשר שלא יעשה, הכונה בזה מבוארת אחר שאפשר שלא יעשה מלאכה ואינו מתכוין לזה אין כאן עסק מלאכה. אמנם אם אי אפשר בלתי עשיית מלאכה אעפ"י שאין מתכוין לזה חייב, הואיל ועושה מלאכה על כל פנים. וכן העושה מלאכה אעפ"י שאין צריך לגוף המלאכה [צ"ג ע"ב, רמב"ם שם ה"ז] כגון המכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן חייב [כ"ט ע"ב], שמכל מקום הוא עושה מלאכה. ולדעת הפוסקים [השגת הראב"ד שם] שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, הכונה בו מפני שהוא דבר שאינו מצוי.
<h2>דף פג:</h2>
המצוה הד' תלמוד תורה, שנאמר [דברים ו' ז'] ושננתם לבניך ונאמר [שם י"א י"ט] ולמדתם ועשיתם כבר בארנו בפתיחתנו שיש מן המצות שהן עקריות ואחרות משרתות להן, וידוע כי אמונת מציאות ה' ויחודו ואהבתו על דרך האמת הן עקריות. אמנם שתלמוד תורה היא משרתת לדעת אמתתו ויחודו ואהבתו, על זה מבואר במעט עיון, כמו שבארנו במצוה הקודמת שאהבה תגיע עם דעות התורה הכוללות השגת מציאות הבורא על אמתתה. והתועלת הנמצא בענין מצוה זו לכל, מבואר, כי רוב בני אדם גם אם לא יגיעם תכלית השלמות ממנה, הנה תועילם במה שיתנהגו על פי דרכי התורה ומצותיה, ומצא להם למה שיצטרכו לו לשלמות גופם והנהגה מדינית שהיא השלמות הראשון. ואיש דעת אשר רוח אלקים בו, יתן את לבו לדרוש ולתור בחכמות למען ישיג דרכי המצות על אמתתן, שהתכלית בה להשכיל ולדעת את ה' ואז יבין יראת ה' ודעת קדושים ימצא. ואל זאת הכונה אמרו רבותינו בירושלמי דפאה [פרק א' ה"א] על אמרם ותלמוד תורה כנגד כולן, כתוב אחד אומר [ו]כל חפציך לא ישוו בה וכתוב כל חפצים לא ישוו בה, חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות חפצים אלו דברי תורה. וכתוב כי באלה חפצתי. ובב"ר [פל"ה ג'] חפצים אלו מצות ומעשים טובים, חפצי וחפציך לא ישוו בה, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. וכן אמרו במקום אחר [פסחים נ' ע"ב] כתוב [ירמיה ט' כ"ג] כי גדול עד שמים וכתוב [תהלים נ"ז י"א] כי גדול מעל שמים, כאן בעושים לשמה כאן בעושין שלא לשמה. וענין זה כבר בארנוהו פעמים שהגדלת החסד במין האדם הוא באשר בראו בצלמו. ואמרו, שהעוסק בתורה שלא לשמה גם אם לא ישיג תכליתה או יעסוק בה לתועלת דמיוני, חסד ה' אתו עד שמים, במה שישיג משלמות הראשון כמו שבארנו. אמנם העוסק לשמה, והוא להשיג תכליתה, חסד ה' אתו, גדול מעל שמים, במה שישיג מן הדעות האמתיות וידבק בה' ויחיה לעולם. ומפני שהתועלת האמתי, ר"ל השלמות האחרון קרוב בלב האדם עם עסקו בתורה ובמצות, אמרו רבותינו [פסחים מ' ע"ב, נזיר כ"ג ע"ב וש"נ] לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמנם מאמרם [ברכות י"ז ע"א] בעוסק בתורה שלא לשמה נח לו שלא נברא, הוא כשאין מעשיו נמשכין אחר חכמתו, כמו שמבואר שם שלא יהיה קורא ושונה ובועט באביו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה. ומפני שהשגת הדעות האמתיות וידיעת אפני החכמות הצריכות להבין ולדעת אמתת מציאות ה' יצטרכו לזמן רב מפני ההקדמות וההצעות הצריכות לזה, נאמר בתורה [דברים ד' ט'] ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, ונאמר בנביאים [יהושע א' ח'] והגית בו יומם ולילה. ואמרו חכמים [פאה פ"א מ"א] שהתלמוד תורה אין לו שיעור, ואמרו [ברכות ס"ג ע"ב] אין ד"ת מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, רמזו זה מפסוק [במדבר י"ט י"ד] זאת התורה אדם כי ימות באהל, הכונה בו שימית עצמו באהלי החכמה. עם הכונה בזה גם כן כי מאשר שכל האדם דבק בחמר, למען לא ישעה בדברי שקר תעתועיו, צריך שיהיו דברי תורה על לבבו ונגד עיניו תמיד, וזהו ההגייה יומם ולילה כי ההגיה הוא בלב. והכונה בזה שבכל דרכיו ידע את ה' גם בעת השתמשו בצרכי הגוף. וזאת כונת אדון החכמים במאמרו [משלי ג' ו'] בכל דרכיך דעהו, והפליגו רבותינו במאמר זה ואמרו [ברכות שם] ואפילו לדבר עברה, והיא הכונה שאמרנו. ומאשר הידיעה בדברי תורה צריך בה עיון שכלי וישוב הדעת, משלמות תלמוד תורה הוא שיבטל אדם קצת מן התלמוד להתעסק לצריך לו לחיי גופו, ולפיכך היה אומר החכם לתלמידיו [שם ל"ה ע"ב] במטותא מנייכו לא תיתו לקמאי לא בימי ניסן ולא בימי תשרי, מפני שזמנים אלו ימי הקציר והבציר. ולמען יהיה לבו נכון בטוח שלא יעמוד בהרהור אמרו חכמים [קדושין כ"ט ע"ב, מנחות ק"י ע"א] שישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. ואמרו [יומא ע"ב ע"ב, מנחות שם] יראת ה' טהורה [תהלים י"ט י'] זה הלומד תורה בטהרה שנושא אשה ואח"כ לומד תורה, אמנם מי שכח שכלו יגבר ולא יירא מהרהור אמרו [קדושין שם הא לן והא להו] ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה. וכן במקום שדרך האנשים להתעסק בצרכי הבית עוסק בתורה ואח"כ נושא אשה למען לא יהיה טרוד בצרכי הבית. ומאשר האדם יותר פנוי לעסוק בתורה בלילות כי אז ינוח מן העסק והטרדות אמרו חכמים [שמ"ר פמ"ז ה', איכ"ר פ"ב י"ט] שאין רנה של תורה אלא בלילה. ומה שנראה במקצת מאמרים מדברי רבותינו כי העסק והעיון ביום הוא היותר זך אמרו [ערובין ס"ה ע"א] הני דיממא אנון. זה אמת מבואר לפי חכמת הטבע כי המתעסק בתורה קצת שעות היום שהם ממשלת הדם והאדומה הוא היותר טוב לבעלי העיון למי שאין לבו טרוד. אמנם זמן הפנאי לכל הוא בלילה, וצריך אדם שלא יאבד שעה אחת לדברים בטלים ויעסוק בתורה בלילות [רמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ג] ומי שלבו פנוי ואין לו טרדה כלל מצותה ביום ובלילה. ומאשר פעמים רבים יקרה גם לזכי השכל שגגה מצד לאות או מחשבה או דמיון יבדיל בינו ובין האמת, ויקרה לפעמים כי איש אחד גם אם איננו גדול בחכמה ובעיון כמוהו יישירהו אל הדעת האמתי [עי' ב"ב י"ב ע"ב ודילמא כסומא בארובה] וגם אם עם המשא מתן יתבררו ויתלבנו הדברים צוו החכמים [ברכות ס"ג ע"ב, תענית ז' ע"א, מכות י' ע"א] שלא ילמוד יחידי, ורמזו זה בפסוק [ירמי' נ' ל"ו] חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונואלו [וכו'], ולא עוד אלא שחוטאין שנאמר [במדבר י"ב י"א] אשר נואלנו ואשר חטאנו. הכונה באמרו מטפשין מבוארת במה כי לפעמים יוליד תולדות בלתי אמתיות. אמנם אמרו אלא שחוטאין, לפי שלפעמים יהיה זה בדבר שיש בו חטא ועון, כאשר יצייר בלבו דעת בלתי אמתי, ויותר אם למד דעת את העם על פי הציור ההוא, או אם יהיה בענין האסורים יורה התר במה שיש בו אסור, גם הוא בעצמו יחטא בזה. ומכל אלו המכשולות ינצל עם החכמה הטובה יוציאו הענין לאור, גם אם לא יצא הדבר לאור ימצאו מקום הספק וישמרו מהכשל. וכבר ידעת אמרם [ברכות מ"ג ע"ב] בענין השדים לאחד נראה ומזיק, לשנים נראה ואינו מזיק, לשלשה אינו נראה ואינו מזיק. כי השלישי הוא מכריע ביניהם ולא יעשו הנחה בלתי צודקת. והבאנו הנה זה המאמר למשל אם אפשר שיהיה הדבר כפשטו, אמנם הוא מועיל מאד לענין כונתנו. אמנם על חברת השנים אמר שלמה דרך משל [קהלת י"ד ט'] טובים השנים מן האחד וכונת מאמר זה שאמרנו אינו אלא במי שימצא חבר שיוכל לשאת ולתת עמו, אמנם אם לא ימצא חבר יעסוק בתורה ואפילו ביחידי, וכבר ידעת אמרם [ברכות ו' ע"א] שאחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו שנאמר [שמות כ' כ"ד] בכל מקום אשר אזכיר את שמי. אמנם החלוק אשר בין אחד לשנים כבר בארו באמרם [שם] ששנים מכתבי מילייהו בספר הזכרונות, וזה מבואר במה שכתבנו בהיותם מסכימים על האמת. ולמען יבין וישכיל האדם דברי התורה על אמתתן אמרו [עי' מגילה כ"ח סע"א ותוס' ב"ב ג' ע"ב ד"ה ועייליה] אין ישנים בבית המדרש, ואמרו [סנהדרין ע"א ע"א] כל המתנמנם תורתו נעשית קרעים קרעים שנאמר [משלי כ"ג כ"א] וקרעים תלביש נומה, התבונן בהפלגת הרמז שהוציאו מזה הפסוק באמרם "חכמתו נעשית קרעים קרעים" כי זה אמת, כי מי שלא יהיה לבו ער לא יודע הקשר הענינים ולא יזכירם יחד כדי שידע הסתירות ואז יהיה חכמתו קרעים. ולעורר עצמו למען יבין באותיות ובתיבות צריך אדם שיוציא דברי תורה בפיו אמרו [ערובין נ"ד ע"א] אין דברי תורה מתקיימים אלא למוציאיהם בפה. אמנם מאמרם [ירושלמי ברכות פ"ה ה"א] העוסק בדברי תורה בצנעא מתחכם שנאמר [משלי י"א ב'] ואת צנועים חכמה. הכונה בו שיהיה לו מקום מיוחד להתבוננות העיון כדי שלא יהיה לו טרדה בדבר מה עם הדרכים שכבר כתבנו. ולמען יצא דבר אמתות התורה על בריו אמרו חכמים שישנה אדם הענין פעמים רבות, וזה דבר ידוע כי כל אשר יוסיף האדם לעיין בדבר אחד יוסיף בו דעת ועיון אמתי, ואמרו על צד ההפלגה [חגיגה ט' ב'] אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד. ועם היגיעה בו תתאמת שלמות התורה ומצותיה, אמרו [ספרי דברים פמ"ח בר"ר פ"א י"ד] אם רק הוא למה שאין אתם יגעים בו, אימתי הוא חייכם בשעה שאתם יגעים בו.
ומאמרם [ירושלמי ברכות פ"ה ה"א] ברית כרותה שכל היגע בתלמוד אינו משכח, זה מבואר שעם היגיעה ישיג הדעות האמתיות והענינים האלקיים שלא ימצאם השכחה, כמו שבאר הר"ם [רמב"ם הלכ' ת"ת פ"ג הי"ב] באמרם [עי' ערובין נ"ד א'] ותלמודו מתקיים בידו. ואשר התכלית בתורה העיון בכל חלקיה, למען תודע אמתתה והוא המתואר בשם "תלמוד" [עי' אגרת רש"ג והקדמת הרמב"ם ליד החזקה. וברמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"י] אמרו רבותינו [קדושין ל' ע"א, ע"ז י"ט ע"ב] שישלש אדם זמן למודו בכל יום ויום שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. המקרא היא הקודמת, ואחר המשנה שנעשית ע"י הקבלה בענין המצות במאמרים קצרים, ואחר התלמוד שבא לברר ולהרחיב על דברי המשנה ולהבין דבר מתוך דבר. וכתב הר"ם [הל' ת"ת פ"א הי"ב] שבכלל התלמוד ענין החכמות הנקרא "פרדס" וה בתחלת תלמודו, אבל כשיגדל בחכמה יהיה כל השתדלותו בדברים העיונים הוא הנקרא תלמוד, ויקרא בעתים מזומנים בתורה שבכתב ובדברי השמועה ע"כ. ואפשר שזהו שאמרו רבותינו [סוטה מ"ד ע"א] הכין בחוץ מלאכתך [משלי כ"ג כ"ז] זה מקרא, ועתדה בשדה לך זו משנה, אחר ובנית ביתיך זה תלמוד, ובענין אחר אמרו [סנהדרין נ"א ע"ב, ע"א ע"א, זבחים מ"ה ע"א] ועתדה בשדה לך זו משנה ותלמוד אחר ובנית ביתך זה דרוש וקבל שכר, דבר ידוע הוא שעם הדרישה וההשתדלות בתורה ובחכמה סוף השכר הנצחי לבא, והוא בנין בית האלקים ואם רבותינו בארו זה דרוש וקבל שכר העסק בתלמוד בקדשים ובדברים שאינן נוהגים בזמן הזה [סנהדרין נ"א ע"ב לגבי שריפה חמורה, ושם ע"א ע"א לגבי סורר ומורה, וזבחים מ"ה ע"א לענין פגול] הכל כונה אחת שהכל צריך לשלמות נפש האדם כמו שאמרנו. ולפי שהתורה משלמת נפש האדם והיא צורת נפשו הקיימת, אמרו [תנחומא תבא א' תנ"ב שם] כל העוסק בתורה לאמתה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה עצמו שנאמר [דברים ד' י"ד] ואותי צוה ה' ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ, לעשות אותם לא נאמר אלא לעשותכם, מכאן אמרו מעלה עליו הכתוב כאלו עשה עצמו. ומפני שחכמת התורה היא מתת הנפש שבה תחיה, אמר אדון החכמים [משלי ח' ל"ו] על כל חוטא בחכמה וחוטא חומס נפשו. ויקרא "חוטא" אם בהחטיאו כונת התורה והמצות, או בהתרשלו מן הלמוד והעיון. ולזה לפי שכל מצות התורה וכונותיה צריכות לחיי הנפש, אמרו [אבות פ"ג מ"ח, מנחות צ"ט ע"ב] כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו שנאמר [דברים ד' ט'] רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח [את] הדברים.
ומשלמות מצוה זו ר"ל תלמוד תורה שילמוד אותה וילמדנה לאחרים, והוא השלמות הגמור בתורה, וכל שאינו מלמדה חוטא לנפשו אמרו [סנהדרין צ"ט ע"א] כל הלומד תורה ואינו מלמדה הרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה [במדבר ט"ו ל"א] הכונה בו שאחר שה' נתנה לו להועילנו בה נשתדל להיטיב לאחרים כאשר השגנו ממנו, ואם לאו הוא בזה דבר ה'. ועוד כי כאשר ילמד לאחרים יוסיף לדעת ד"ת על אמתתן. אמרו רבותינו [תענית ז' ע"א, מכות י' ע"א] הרבה למדתי מרבותי ומחברי, ומתלמידי יותר מכלם. והכונה בזה מבוארת, ולפי שצורת האדם היא הקיימת והנצחית אשר יקנה האדם עם הלמוד והעיון, אמרו [סנהדרין צ"ט ע"ב] שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, ולזה נקראו [ספרי ואתחנן פיס' ל"ד רמב"ם ת"ת פ"א ה"ב וסהמ"צ עשין י"א] התלמידים בנים מפני שעשה לו את הנפש שהוא עקר תולדתו. ואעפ"י שמצוה מן התורה ללמד לאחרים באה המצוה ביחוד לבן ובן לבן, לבאר שבנו קודם לבן בנו ובן בנו לאחרים [רמב"ם שם] והכונה בזה מבוארת שאחר שלמות עצמו הוא חייב להשלים הבן הבא מכח האב ואונו, ולזאת הכונה חייב אדם לבנו בכמה דברים מהן מן התורה ומהן מן הקבלה, אמרו [קדושין כ"ט ע"א] מצוה על האב למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו בנהר. אמנם המילה המצוה על האב המולידו לכונה המכוונת בו כמו שיתבאר במקומו [מצוה י"ד]. וכן לפדותו למען יתעורר שהכל מה' כמו שיתבאר במקומו [מצוה ט"ו]. אמנם להשיאו אשה, להמציא המין אשר תכליתו לעבודת ה', וללמדו אומנות, אשר בו יחיה, ועם ידיעת האומנות ישיג צרכי גופו וימצא פנאי לעסוק בתורה. אמרו חכמים [אבות פ"ב מ"ב] כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וסוף שהוא מלסטם הבריות, כי כאשר לא ישיג כדי חייו ימשכנו טבעו לגזול ולטרוף טרף כבהמות הטורפות, ועל זה אמרו [קדושין כ"ט ע"א] כל שאין מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות. ומא[ו]שר האומנות הוא לסבת חיי הנפש כמו שכתבנו אמרו רבותינו במסכת פאה [ירושלמי פאה פ"א ה"א] ובחרת בחיים [דברים ל' י"ט] זה אומנות, וי"א אף להשיטו בנהר כדי להצילו מן הפגעים והמקרים ולקח היותר מצוי. נשוב לכונתנו בענין המצוה, אמרו רבותינו [קדושין ל' ע"א] כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, וכתוב [דברים ד' ט'] והודעתם לבניך וסמיך ליה [שם שם י'] יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, הכונה בזה לפי שבטבע האדם ללמד דעת את בנו ולהמציא לו דעות אמתיות בכל דרכי החקירה אמרו שהוא כאלו קבלה מהר סיני, כי בדרך זאת תהיה התורה מקובלת בדקדוק איש מפי איש עד סיני, עם מה שיורה פשט המאמר ששכר המלמד את בנו תורה גדול. ומאשר האדם נברא בעבור צלמו, וחייב האדם להטיב לעצמו קודם שייטיב לאחרים אמרו [קדושין כ"ט ע"ב] שאם היה הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, ומפני שעקר התלמוד העיון וההשגה האמתית אמרו [שם] שאם היה בנו יותר ממולא בתלמוד ממנו בנו קודם.
כבר בארנו שחלק גדול מענין מצוה זו ללמד לאחרים תורה, ואמרו רבותינו שלא ילמד אותה בשכר אמרו [נדרים ל"ז ע"א] מה אני בחנם אף אתם בחנם, והתנו דבר זה בתורה שבע"פ, אבל תורה שבכתב מותר ללמד בשכר אמרו [נדרים שם] זה בשכר פסוק הטעמים. התבונן בטוב מאמרם, שתורה שבע"פ שהמכוון בה הבנת דברי התורה על שלמותה ועל אמתתה אשר זה עיון שכלי הנאצל מן העליונים, על זה אמר מה אני בחנם אף אתם בחנם. ומאשר העקר בתורה העיון והדקדוק, אמרו רבותינו [גיטין ס' ע"ב] על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית [שמות ל"ד כ"ז] לא כרת הקב"ה לישראל ברית אלא בתורה שבע"פ, וזה מבואר הכונה במה שכתבתי. אמנם שכר פסוק הטעמים שהוא ידיעת החמרי הוא כשאר האומניות שלומד אותם האדם לחיי גופו, על כן אמרו שמותר ללמדם בשכר. ואעפ"י שתורה שבעל פה אסור ללמדם בשכר, אם לא ימצא אדם שילמדנו בחנם ילמוד בשכר [בכורות כ"ט ע"א] שנאמר [משלי כ"ג כ"ג] אמת קנה ואל תמכור. ומאשר אין תכלית התורה להנאת הגוף ולא לכבוד כמו שבארנו במצות אהבה [מצוה ב'] אסרו חכמים ליהנות ממנו ואמרו [עבודה זרה ג' ע"ב] כל הנהנה מן התורה נוטל חייו מן העולם, וזה מבואר. ואעפ"י שתכלית התורה לכונת שלמותה אל יאמר איש אשר קצרה יד עיונו בטבע הבדל יבדילני ה' משלמות התורה ואפנה עצמי למלאכות או לקבוץ הממון, כי זה דבר ידוע כי עם הידיעה [אולי צריך לתקן, היגיעה] בה ימצא חיים לנפשו. אמרו רבותינו [מגילה ו' ע"ב] יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. ואם דל הוא ואין ידו משגת לחיי גופו אל יאמר עמל חיי גופי תיגעני לבלי אהיה עמל בתורה, כי מי שנתן לו האלקים לב לדעת יתן לכל זמן. הלא תראה רבותינו הקדושים מהם היו חוטבי עצים ושואבי מים ומהם היו מן החכמים הגדולים שבחכמת התורה [לשון הרמב"ם פ"א מת"ת ה"ט, ועי' פי' הר"מ לאבות פ"ד מ"ה] ואמרו ג"כ הלל מחייב את העניים כמו שמבאר במסכת יומא [ל"ה ע"ב] ואם יעשר ויקום חילו, אל יאמר טרדת לבבי וקניני אינו מניח לי ללמוד ולעיין בחכמת התורה, כי כאשר יביט בעין שכלו הבטה אמתית ידע שהטרדה ההיא בקניניו דבר בטל ואפס, וטוב (יניחה) [יעשה] לקנות חיים לנפשו שהוא קנין נצחי אמרו רבותינו [אבות פ"ד מ"ט] כל המבטל התורה מעשר סופו לבטלה מעני וכל המקיים תורה מעוני סופו לקיימה מעושר. ואמרו [יומא שם] ג"כ ר' אליעזר בן חרסום מחייב העשירים. וכבר בארנו שכונת תלמוד תורה היא השכל וידוע ה', ובארנו פעמים רבות ששם "תורה" נאמר על השכלים, ולפי זה הדרך שנבאר מאמר אחד מדברי רבותינו שנראה זר בתחלת העיון והוא אמרם [עבודה זרה ג' ע"ב בשינויים] שהקב"ה יושב ועוסק בתורה וזה לשון המאמר. שתים עשרה שעות [הוו] היום ג' ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם ועומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, שלישית יושב וזן את כל העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, רביעיות יושב ומצחק עם לויתן, ומשחרב בית המקדש שאין צחוק לפני הקב"ה ברביעיות מאי עביד, יושב ומלמד תינוקות של בית רבן, מעיקרא מאן מגמר להו מטטרון ששמו כשם רבו. ואי בעית אימא הא והא עביד. התבונן בהפלגת משל זה החכם. חלק המציאות לד' חלקים ויחס הכל אל פעולת ה' לפי שהוא סבת הכל והפועל האמתי, ואמר על עולם המלאכים יושב ועוסק בתורה, שהעסק ההוא כלו תורה ר"ל דעות אמתיות. ועל עולם הגלגלים אמר יושב ודן, כלומר שיעשו תנועתם ומהלכם כפי סדרם, וזה קרא דין ומשפט לפי שבסבת תנועתם יראו משפטי אלקים בארץ. ואמר עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים להשגחת ה' בתחתונים עם היות אישיהם הווים נפסדים לעולם המינין קיימים. ועל עולם תחתון, ר"ל עולם ההויה וההפסד אמר יושב וזן, שמכין טרף לכל. ועל מין האדם שהוא "עולם קטן" בפני עצמו אמר יושב ומשחק עם לויתן, וקראו לויתן להיותו מחובר מחמר וצורה משכלת. וקרא השפעת השפע השכל והנבואה שחוק. ולא יפלא בעיניך לשון שחוק בזה כי כן נשתמשו בו החכמים והנביאים אמרם [תהלים ל"ה ט'] ישמח ישראל בעושיו תגיל בה', וכן וששתי בציון וגלתי בירושלם [ישעי' ס"ה י"ט] משחרב בית המקדש כי אין שחוק לפני הקב"ה כי בעונותינו אבדה חכמת חכמינו ונסתלקה הנבואה שהיא השמחה האמתית שמתענגים החכמים והנביאים מזיו כבוד השם. ואמר יושב ומלמד תנוקות, קרא השפעת השכל למוד תנוקות, מפני שהיא קטנה כנגד השפעת הנבואה. ויחס השפע ההוא אל "מטטרון" ששמו כשם רבו, שהוא השכל הפועל וזה כדעת קצת מן החכמים שאומרים שהשפעת השכל מן השכל הפועל, והשפעת הנבואה נאצלת על צד הפלאי מאת הבורא [עי' מו"נ ח"ב פל"ו ופל"ז], ואל יהיה זר בעיניך כאשר חלקנו המציאות לד' חלקים כי כן חלקו נעים זמירות ישראל, אמר [תהילים ק"ג כ'—כ"ב] ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושה רצונו, ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה'. אמר על עולם המלאכים "מלאכיו" שהם המלאכים המודיעים רצון ה' בכל המציאות, ואמר עליהם לשמוע בקול דברו שהם הקרובים לו אשר ישמעו בקולו. ואמרו על עולם התחתון "מעשיו", ייחד להם מעשה שהשם פועל בהם תמיד ע"י משרתיו, ויחס הנה מקומות ממשלתו להודיע כי ממשלת ה' בכל, כפסוק [שם י"ט] ומלכותו בכל משלה, ואמרו "ברכו" כטעם הללו את ה' מן הארץ תנינים וגו', [שם קמ"ח ז'] שמצד בריאתם ופעולתם יודע שהכל פעולות ה' ובהם יהללוהו ברואיו. ואמר ברכי נפשי את ה', על נפש האדם שהוא מין בפני עצמו, ויש לו הלול וברכה מיוחדת שהם ישיגו פעולותיו אשר בהם יברכוהו ויהללוהו.
<h2>דף פה.</h2>
האזהרה רמ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ו, גניבה פ"ז הי"א] הוזהרנו מלגנוב גבולי הארץ והוא שנשנה הגבול שיש בינינו ובין זולתנו, עד שיתכן למחזיק בארץ זולתו. והוא אמרו ית' [דברים י"ט י"ד] לא תסיג גבול רעך. ובסיפרי אמרו [דברים פיס' קפ"ח] לא תשיג גבול רעך והלא כבר נאמר לא תגזול מה ת"ל לא תשיג מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין [חסר, יכול אף בחו"ל ת"ל] בנחלתך והיינו בארץ אבל בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד, ר"ל לא תגזול. הנה נתבאר שזה הלאו אמנם הוא מיוחד בארץ ישראל, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה, ובאה אזהרה זו מיוחדת בארץ למעלת ישוב הארץ. עם הכונה כי גבול הארץ גבלו הראשונים, ואין ראיה למחזיק כמו שיש בשאר ארצות שקונים אותה במדה ובשטר וראיה, ואם ישיג גבולו יוציא שטר ראיתו.
<h2>דף פח.</h2>
כבר נתבאר מדברי רבותינו הכונה במלת "דרכיך", ומדברי הר"ם נראה שהיא הודעת פעולותיו, ואפשר שהכל ענין אחד כי ההשגחה היא בכלל פעולותיו ומצותיו. ולפי באור רבותינו אמרו [ברכות שם] פני ילכו הוא הכעס, וכן לפי דעת הר"ם. והיה לפי זה הבאור פני ילכו, מענה על מה שהיה מתפלל על העם להשגיח בהם. והכונה אצלי בזה כי בעת הכעס סרה השגחת ה', וזה כי סרו מאחריו בעשותם העגל, וזהו שתאר בכעס ה' עליהם, ועם הודעת דרכי ה' למשה כאשר ינהיג את העם הוא שיסתלק הכעס ותשוב ההשגחה. ואם תרצה לבאר שאמרו "פני ילכו" קודם מופת העם והוא הכעס, ואחר כך באה ההשגחה הכל ענין אחד. והרא"ע [פי' אבע"ז שמות ל"ג י"ד] באר פני ילכו, פירושו אני בעצמי, כמו ופניך הולכים בקרב [ש"ב י"ז י"א]. הכונה בו אחת, שה' אמר למשה על בקשתו ותפלתו שהשגחתו תלך עמהם, שמשה היה מתפלל שנשגיח עליהם והוא הסתלקות הכעס. וזאת הכונה בעצמה בדברי רבותינו שאמרו אחת מן הבקשות היתה שתשרה שכינה על ישראל ויאמר הראני נא את כבודך, אחר שנענה בתפלתו על העם, בקש מאת ה' שיראהו כבודו. וכבר נתבאר מלשון הר"ם מה ביקש באמרו, הראני נא את כבודך. וכן בארו הא"ע [שמות שם י"ח] כבודך כמו עצמך, כי כן כתוב בעבור כבודי [שמות שם כ"ב] ע"כ.
והקשה לי אחד מן המעיינים איך יתואר זה לאדון הנביאים אחר שלמותו הגמור שישאל מאת ה' מה שלא יושג, ר"ל עצם כבודו. ואמר אלי בשם אחד מן החכמים, כי חלילה שלא בקש משה להשיג עצמות ה', אך בקש להשיג הוא מה' מה שישיגו הנפרדים, כדי שישיג הוא מה' מה שישיגו הנפרדים, ועל זה בא לו המענה לא תוכל לראות פני, כדרך שתרגם אנקלוס ופני לא יראו, ודקדמי לא יתחזון, ושב אל השכלים הנפרדים שעומדים אל פני ה' תמיד, והיתה שאלתו זאת, כאשר פירש מן האשה ומצא חן בעיני ה' כאלו הוא שכל נפרד לבד. ועל זה בא לו כי לא יראני האדם וחי, בעודו חי, כמו שנראה מבאור ר' דוסא בלשון ספרא שהבאנו. ואני השיבותי לשואל ולתשובתו אם דבר זה גם כן לא יושג מדוע היה שואל זה, אי זה הבדל יש בין נעלם לנעלם. לכך לא נצטרך לצאת מבאור הר"ם, וכן נראה דעת ר' עקיבא ור' שמעון בן עזאי שבארו וחי, על מלאכי השרת ואמרו שאינן רואין את הכבוד, מבואר הוא שהכבוד הנאמר הנה הוא עצם ה' יתעלה. והודיענו ה' יתעלה ע"י משה בספורים אלו מה שנודע בדרך החקירה האמתית, שעצם ה' לא יושג, ואין זה חסרון אצל משה כי ידוע הוא שכוסף כל מעיין להשיג ה' יתעלה, אם ימצא בכחו. ובא לו המענה במראה הנבואה או בשלמות עיונו שדבר זה לא יושג. אמנם הוא השיג מה שלא השיג ילוד אשה, ועל זה נאמר לו "בעבור כבודי" שקצת מן הכבוד עבר לפני משה. ואמרו אני אעביר כל טובי, כבר התבאר מדברי הר"ם, והיה זה מענה על שאלת הודיעני נא את דרכיך.
ואמרו וקראתי בשם ה' לפניך [שם ל"ג י"ט ואבע"ז שם] פירש הא"ע באברהם כתוב [בראשית י"ג ד'] ויקרא בשם ה', ובני אדם הם הנקראים לעבוד ה' על כן מלת בשם דבקה עם ה' הנכבד, ואין ככה ויקרא בשם ה', כי ה' הוא הקורא, [ו]ככה וקראתי בשם ה' לפניך. וחנותי את אשר אחון [שמות שם, ולפנינו בפי' אבע"ז אינו], בקצת פירושי הא"ע נמצא וטעם וחנותי, אע"פ שאומר לך כי אני חנון ורחום לא אחון כי אם את אשר ארצה, שאחון כאשר גזרתי בחכמתי. ויהיה זה כבאור ר' מאיר וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו ראוי. ובקצת פירושיו [כ"ה באבע"ז שם סוף פסוק כ"א] נמצא וטעם וחנותי, על משה, כי אעביר כל טובי על פניך, ולפני עברי ארחם אותך, וזהו שאסך כפי עליך, והנה זה הוא הפירוש והכף כדמות סתר, כמסתיר עצם השמש שלא תפרד נשמתו מעל גויתו ע"כ.
הנה מקום אתי ונצבת על הצור [שמות שם] מבואר כלשון הר"ם. וכן ושכותי כפי עליך, אשר העולה מבאור הר"ם הוא כי בבקשת השגה נעלמת ונמנעת לפי טבע האנשים, הוא שתשתבש השגתו או ימות. ומשה רבנו נלוה אליו עזר אלקי בבקשתו זאת, והוא אשר תאר לסכוך כף עליו, אשר הכונה בו שנלוה עליו עזר אלקי בעיונו כדי שלא ישתבש שכלו. והתבונן במאמר רבותינו בפרק הקורא את המגלה למפרע [מגילה י"ט ע"ב, ראש השנה י"ז ע"ב] אלמלא נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולים לעמוד מפני האורה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. הכונה בו שאם יעיין בדבר ההוא יותר ממה שעיין, ר"ל בלא סכוך הכף לא היה להם עמידה.
אמנם בראיית האחוריים נאמר לו והסירותי את כפי, שבזה לא היה צריך למשה להסתיר בעדו לפי שהיה משיג הכל בשלמות, וכבר ידעת מה שבאר הר"ם באמרו יתעלה וראית את אחורי. בפרק ר' אליעזר פ' מ"ו [פרקי דר' אליעזר פמ"ו, ולפנינו בשינויים] אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים הראני נא את כבודך, א"ל הקב"ה אין אתה יכול לראות את כבודי שלא תמות שנאמר כי לא יראני האדם וחי, [אלא] למען השבועה שנשבעתי לך ואני עושה את רצונך, עמוד בפתח המערה ואני אעבור לפניך וכל המלאכים המשרתים לפני, עמוד בכחך ואל תפחד שנאמר אני אעביר כל טובי על פניך, וכשאתה שומע שאמרתי לך שם אני לפניך שנאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה'. אמרו מלאכי השרת הרי אנו משרתים לפניו ביום ובלילה ואין אנו יכולים לראות את כבודו, וזה ילוד אשה רוצה לראות את כבודו. עמדו בזעף ובבהלה להרגו, מה עשה הקב"ה נעלה עליו בענן שנאמר [שמות ל"ד ה'] וירד ה' בענן וגו', וסכך הקב"ה ידו עליו שלא ימות שנאמר והיה בעבור וגו'. וכשעבר הקב"ה הסיר את כף ידו מעליו וראה את אחוריו שנאמר והסירותי את כפי וגו'. התחיל משה צועק בקול גדול ה' ה' אל רחום. מאמר זה יורה על כונת הר"ם בענין וראית את אחורי, וכן מה שרמזו רבותינו באמרם מלמד שהראה לו הקב"ה קשר של תפלין ידוע הוא כי קשר תפלין של ראש הוא בצורת דל"ת ומה שבצורת ד' הוא הנודע לאדם ידיעה אמתית. ואם תרצה לבאר בקשר כל מה שהוא לאחור, ויהיה בזה העולם התחתון ועולם אמצעי. ואנחנו נבאר במצות התפלין [מצוה ז'] הוראת תפלין של ראש וקדושתו וענין הנחתו על הפנים בין העינים והקשר הוא לאחור.
ויעבור ה' על פניו [שמות שם ל"ו], מלת ההעברה והקריאה מבוארת בלשון הר"ם בכמה פירושים [הובא לעיל], והיותר נראה שה' הוא הקורא או קול ה'. וכתב הא"ע [פי' אבע"ז שם ה' ו'] על ויקרא בשם ה' כי ה' הוא הקורא, והנה למדנו איך יקרא משה. ויעבור, אל תתמה בעבור שה' קורא [השם] כי הוא לבדו יודע ודעת גם ידוע וזה דבר עמוק הוא מאד ע"כ. על פניו בארו הר"ם על אחד מהפירושים ששב אל ה' יתעלה, ואמר שכן הוא דעת רבותינו. ומאמר רבותינו הוא [מגילה שם] מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור, ולפי דעת הר"ם נראה שהבין העטוף באמרו על פניו, ויהיה הכונה לפי דעת הר"ם כי בפניו נתעטף, שהידיעה ההיא היתה כעטוף והסתר בלתי מושגת השגה אמתית. ואפשר לבאר כי ענין העטוף כשליח ציבור, הוא מאשר השם הוא הקורא ולא יקרא ה' כי אם בדרך העטוף וההסתר. והוראה זה במה שהודיע לו אחר הקריאה שקרא אליו מדותיו, והוא שקרא אליו מדותיו אחר שידע משה מן המציאות מה שאפשר לו לדעת, ומה שלא השיג ילוד אשה אחריו מאשר ה' קרא אליו. ויהיה באור זה כבאור הא"ע שכתבנו למעלה.
אמנם מה שהזכיר "י"ג מדות" בזה הפסוק מבואר בדברי הר"ם, ובענין מספר י"ג מדות יש מחלוקת בין החכמים [עי' פי' ראב"ע פסוק ו' דעת הגאון ורנ"ג ורמב"ן, ותוס' ר"ה י"ז ע"ב ד"ה שלש עשרה] אם ה' ה' הם מדות או הוא קריאה לשם או אם השם השני מדה והראשון אינו מדה, והנה נרחיב בענין י"ג מדות במצות והלכת בדרכיו [מצוה י"ד]. ומה שנבאר הנה כן יראה לי שזאת הנבואה היתה לדעת סדר אמתת המציאות, ויהיה השם הראשון ידיעת מציאות ה' יתעלה, ר"ל עלת העלות. והשני שם התאר, יאמר על השכל הנפרד העלול מאת ה', ונקרא ג"כ בשם ה' שהוא ג"כ אחר ה' עלה לכל הנבראים, ובו נתיעץ ה'. וכן קראוהו רבותינו ג"כ באמרם [סנהדרין ל"ח ע"ב] ואל משה אמר עלה [שמות כ"ד א'] אל ה' זה מטטרון ששמו כשם רבו. ואל, הוא שם תאר ג"כ ונאמר על הגלגלים המנהיגים, כי כבר ידעת שתוף שם אל שיאמר על כל מנהיג [ראה מו"נ ח"ב פ"ו]. רחום וחנון, הם תארי פעלותיו במורכבים תחת גלגל הירח, עד שתהיה זאת המראה כמראות ישעיה שראה את ה' והשרפים והכסא ומה שתחת הכסא [ישעיה ו' א' ב']. ולפי זה הדרך נעשית בקשתו שבקש לדעת דרכי ה' וכבודו מה שאפשר לדעת, ידע ה' שהוא עלה ראשונה הוא האל הוא הרחום והוא החנון, וכן כל שאר המדות.
כבר בארנו לפי כונתנו שזו ההשגה היתה כהשגת ישעיה כסדר שראה את השם תחלה, ולשלמות השגתם היה מתחיל מן העליונים. ויראה לי שבספור זה נראה גדלת מעלת משה כאשר ה' קרא אליו, שמורה התקרבות אם שתהיה הקריאה מה' יתעלה או יהיה הקורא משה, כי הקורא קורא בקרוב מקום. ושאר המראות היו במראה וחוש הראות ששולט ברחוק מקום. וכבר העירנו הר"ם ואמר כי מספורי המראות יודע שלמות הנביאים בחלוק שיש בין מראות ישעיה ויחזקאל כמו שיתבאר [ראה להלן]. וכפי מה שהעירנו הר"ם [מו"נ ח"ב פמ"ה] ואמר כי לפי שלמות [הנביאים] ימעטו התארים בענין המראה וההשגה והיותר רחוק מהשגה הוא שיתארהו ביותר תארים. הלא תראה בדניאל [דניאל ז' ט' י'] שהיתה השגתו ברה"ק שהיא למטה מן הנבואה, ואמר בהשגתו חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקא כורסייה שביבין דנור גלגלוהי נור דליק. נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבבן קדמוהי יקומון דינא יתיב וספרין פתיחו, אמר במה שהשיג ברה"ק שראה שכסאות המלכים הושלכו, ועתיק יומין יתיב שהוא הקיים העומד, כאמרו [איכה ה' י"ט] אתה ה' לעולם תשב וגו', וקרא עתיק יומין, הקדמון הגמור שאין קדמון זולתו, ותאר השכלים ללבוש ואמר לבושיה כתלג חיור, וכבר בארנו בעמוד החדוש [ספר אמונה העמוד הראשון פרק חמישי] כי תארי השכלים ללבושו. ושיער רישיה כעמר נקי הכל ענין אחד עם לבושיה. או יהיה לבושיה העלול הראשון, ושער רישיה העלולים האחרים. כורסייה שביבין די נור, אמר זה על חמר הגלגלים ועל הכוכבים. ואמר נהר די נור, נגד ונפק מן קדמוהי על התחתונים, והתחיל ביסוד האש שהוא הקודם. אלף אלפים ישמשוניה, על אישי עולם התחתון שהם רבים וכלם מספרים תהלתו. דינא יתיב וספרין פתיחי, שהשגחתו בתחתונים שהוא שופט כל הארץ.
הנה בארנו כל זאת המראה לפי כונתנו, והבאנו אותה לבאר חלוק המעלות שבין המשיגים, וכבר ידעת מה שכתב הר"ם פ"ו משלישי [מו"נ] מענין דברי רבותינו [חגיגה י"ג ע"ב] שהמשילו ישעיה לבן כרך שראה את המלך, ויחזקאל לבן כפר שראה את המלך. וכתב הר"ם ואלו הדברים אפשר שיפורש בהם מה שזכר תחלה, והוא שישעיהו לא היו אנשי דורו צריכים לבאר להם הפרט הכל, אבל הספיק להם אמרו [ישעיה ו' א'] וארא את ה', ובני הגולה היו צריכים. ואולי שהאומר זה חשב ישעיהו יותר שלם מיחזקאל, ושההשגה שנבהל עליה והיתה נוראה בעיניו, היתה ידועה לישעיהו ידיעה שלא היה צרך לספרה ע"ד חדוש, להיותה ענין ידוע אצל השלמים ע"כ. ולפי זה הדרך אמרנו מה שאמרנו בחלוק הזה לפי השלמות, כי משה שהיה אדון הנביאים לא ספר רק המלות לבד.
שער שישי יפתח לדעת הדברים שיש יכלת לאדם לחקור בהם, ואותם שאין דרך לחקירתן, ונבאר באיזה דרך תהיה החקירה. וסדר החקירה כבר קדם לנו ממה שבארנו בשערים הקודמים, שהחקירה והעיון באמתת המציאות צריכה לבא אל ידיעת מציאות ה' יתעלה. וקדם לנו ג"כ שעצם כבודו לא יושג, ושיש ענינים רבים אין חקירה לאדם עליהם מפני שלא יושגו, כאמרו [שמות ל"ג י"ט] לא תוכל לראות את פני ואמרו לא יראני האדם וחי. ולפי מה שנתעוררנו מדברי רבותינו ודברי הר"ם בענין החקירה והעיון, יש ג' חלוקות כפי סדר העולמות. וזה כי ענייני זה העולם התחתון נודע מדרכי העיון על השלמות במופתים אמתיים. אמנם עולים על הגלגלים ותכונות הגלגלים לא נודע ידיעה אמיתית כידיעת התחתונים, ואם נודעו בהם דברים רבים, יש כמה דברים בהם שלא יושגו. כבר באר זה הר"ם [מו"נ ח"ב פכ"ד] ואמר על צד מליצת השיר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם [תהלים קט"ו ט"ז]. אמנם עולים השכלים לא נודע כידיעת הגלגלים ר"ל אמתת עצמם, אמנם אמתת השכלים וכל שכן אמתת עצם ה' לא נודע לשום חי, ומפני זה במה שנשיג מבעלי החמר יש לנו לדבר כי ידיעתנו מקפח בהם, אמנם למעלה מאלו אין לנו רשות לדבר, כי לא יתואר ענינם בדבור, והעקר בו דבור האמת בלב, והוא לשער מציאותם לבד. וזה שאמרנו שאין לספר ולהרחיב הדבור רק בבעלי החמר, הוא שאמרו רבותינו בחגיגה פרק אין דורשין וכו' [חגיגה י"ג ע"א] רקיע אחד יש למעלה מראשי החיות עד כאן יש לך רשות לדבר מכאן ואילך בלום פיך מלספר. וידוע הוא שעד הרקיע ההוא הם בעלי החמר.
ויש דברים שאין חקירה בהם כלל לאדם, והוא אמרם [שם משנה י"א ב'] כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ואמרו [חגיגה שם] יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם ת"ל [דברים ד' ל"ב] למן היום אשר ברא אלקים אדם. יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית ת"ל לימים ראשונים אשר היו לפניך. אי לימים ראשונים יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה ת"ל [שם] מקצה השמים ועד קצה השמים מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. עוררו הנה במאמרם זה, שהחקירה בענין המציאות הוא לחקור אחר שנברא העולם אבל לא קודם שנברא העולם. וזה אמרו מה לפנים, אשר באורו מה היה קודם חדוש העולם [כ"ה ברש"י שם], שזה יהיה בחקירת עצם ה'. ואמרו מה לאחור, יהיה אחר שיפסד העולם אחר הפסדו לפי אמונתנו בחדוש [סנהדרין צ"ז ע"א, שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב וכו']. ואמרו מה למעלה, מניעת החקירה בעצם השכלים, ויהיה אמרו מה למעלה מן הרקיע שעל ראשי החיות כמו שבארנו. ואמר מה למטה, מפני שאמר למעלה כאלו ניחס לרקיע מעלה ומטה. ור"ש [רש"י במשנה שם] באר מה לפנים חוץ למחיצת הרקיע על מזרח מה לאחור למערב. וזה אינו נראה שהרי הקשו בתלמוד [חגיגה ט"ז ע"א] בשלמא מה למעלה מה לאחור לחיי אלא מה לפנים מאי דהוה הוה. נראה מזה שבאור לפנים הוא מקודם שנברא העולם.
ובענין החקירה במה שיש רשות לאדם לחקור, והוא בחכמת הטבע, גדרו רבותינו ואמרו [חגיגה י"א ע"ב] שאין דורשין במעשה בראשית בשנים, ועשה רמז מן הכתוב באמרו [דברים ד' ל"ב] כי שאל נא יחיד שואל ואין שנים שואלים. ומן המבואר ממה שכתבנו למעלה שמעשה בראשית הוא עד השגת הרקיע שעל ראשי החיות, והוא חכמת הטבע כמו שבאר הר"ם [כ"כ הר"ם בפיהמ"ש לחגיגה שם], ודבר זה הוא שכולל מעשה בראשית עם הוית האור והוית הרקיע ובריאת המאורות וכל ענייני התחתונים. ומה שלמעלה מזה הוא הנקרא מעשה מרכבה, ואם בכלל המרכבה גם כן מעשה בראשית עקר ענינה והוראתה לדעת אמתת מציאות ה', והשרפים אשר ממעל. ועל דברים אלו הוא שאמר [חגיגה י"א ע"ב] שאין לך רשות לספר, הכונה בו להרחיב בספור, וכן אמרו [שם] שאין דורשין אותו ביחיד אלא א"כ היה חכם מבין מדעתו מוסרין לו ראשי פרקים, והתנו במסירת הפרקים שיהיה חכם ומבין מדעתו. ואמרו [שם י"ג ע"א] ג"כ אין מוסרין אותו אלא לאב ב"ד ומי שלבו דואג בקרבו. והכונה שאין דורשין במעשה בראשית בשנים, באר הר"ם בפירוש המשנה כי ההמון אינם יכולים להבין אותם הענינים, ואין מתלמדין אלא אחד לאחד בקבלה, כי מעט מזער הם מה שישכילו מהם ההמון, וכשישמעם הטפש תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרים האמת, והם האמת והנכון. ועל "מעשה מרכבה" כתב שאין דורשין אותו ליחיד לפי שיש שם ענינים יצטיירו בנפשות השלמים מבני אדם, ואם פרש אדם אותו כלשונו ודמם בדמיונו יתקשו ויצאו מן הכונה ע"כ.
כבר כתבנו הרמז שעשו רבותינו [חגיגה בגמ' שם] מענין מעשה בראשית שאין דורשין אותם בשנים כי שאל נא וכו'. ועל מעשה מרכבה שאין דורשין אותו ליחיד הוא שרמזו מדברי שלמה באמרו [שה"ש ד' י"א] דבש וחלב תחת לשונך. ואמרו [משלי כ"ז כ"ו] כבשים ללבושך דברים שהם כבשונו של עולם. ואני תמה למה לא הביאו רמז מפסוק התורה בענין מעשה מרכבה שאין דורשין אותו ליחיד, כמו שעשו במעשה בראשית כי פסוק [דברים ד' ל"ט] וידעת היום לפני ענינו נראה שנאמר על חקירת ידיעת האלקות כמו שבארנו, ונאמר בו והשבות אל לבבך שהכונה בו שידע וישיב אל לבו, לבד מה שחכם מבין שיבין מדעתו. ואולי רבותינו רצו לרמוז האזהרה שאין דורשין אותו ליחיד, ורמז זה לא ימצא בפסוק וידעת היום והשבות אל לבבך, כי לא בא אלא לרמוז שדבר זה נודע בציור הלב. ואחר שרבותינו פירשו פסוק שאל נא על ענין מעשה בראשית שנראה שהדבר פשוט להם שהפסוק בא לענין חקירת מעשה בראשית, צריך שנבאר ענינו. והכונה אצלי כי משה רבינו ע"ה כאשר רצה לאמת להם מציאות ה' בענין מופתים ושישמעו לקול ה' ומצותיו, כאשר ראו ממופתיו מה שראו, אמר להם כי שאל נא לימים ראשונים, הכונה בו חקור בענין מעשה בראשית לדעת טבעם, ובמה שיש לך חקירה והוא למקצה השמים ועד קצה השמים הימצא בדברים אשר ראו עיניך שיהיה אפשר המצאו בטבע. והוא אמרו [שם פסוק ל"ג] השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש וגו', שהכונה בו במה שראו מענין מתן תורה, וכן אמרו [שם ל"ד] או הנסה אלקים לבא וגו' במה שראו במופתי מצרים, וכאשר תשיג ותדע שדבר זה לא ימצא בטבע כמו שנודע מחכמת הטבע, אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים ואין עוד [שם ל"ה], ולא תיחס אלקות לזולתו, לכן יש לך להאמין בשם יתעלה ולשמור מצותיו, ואמרו למן היום אשר ברא אלקים אדם אשר בו גבול החקירה כמו שבארנו יש בו הערה, שמיום שברא אלקים אדם לא נמצא כדבר הזה שהאמנת החדוש הוא אחד מהמופתים הגדולים ובו תלוי האמנת המופתים וההשגחה.
הנה נתבאר במה שכתבנו באיזה דבר ראוי שתהיה החקירה, והוא לדעת אמתת מציאות ה'. אמנם צריך להאמין באמונות המקובלות שלא יושגו במופתים וההשגחה אשר צריך שיאמנו בקבלה, וזו היא הדרך לדעת מצוה זו, ר"ל שבא בה פסוק אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו', כי אמרו אנכי ה' אלקיך, הוא לדעת אמתת מציאותו אשר יתכן בו החקירה. ואמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים. להאמין מופתיו והשגחתו כמו שראו אבותינו במצרים, וזה בקבלת אמת. אמנם סדר החקירה לדעת אמתת המציאות כן הוא תחלה החכמה הלמודית. ר"ל חכמת התכונה, אשר בה יודעו תכונות הגלגלים ותנועתם, ומתנועת הגלגלים ידוע הוית התחתונים שהיא חכמת הטבע, וכן מתנועת הגלגלים יודע עלתם ומניינם עד שיודע מהם עולם השכלים. ומעולם השכלים, יודע שיש עלה ראשונה סבת הכל, שמציאות עלות ועלולים אין תכלית למספרם שקר. גם נצטרך אל חכמות הטבע בעשותנו מופתים להרחיק הגשמות, וכל הפעלות מעצם ה' יתעלה. ודבר זה ידוע באמתת אמתיות, וכבר הרחיב באלו הענינים הר"ם מורה צדק בחלק השני מספר המורה [ראה מורה נבוכים ח"ב פתיחה ופ"א ופי"ב]. וכאן נשלם מה שכונתנו לבאר בענין מצוה זו ונתחיל בשנית.
[ביאור עשרת הדברות] הנה כתבנו בפתיחתנו שכונתנו לחלוק זה החבור לשני חלקים, החלק הראשון נבאר בו עניני אמונות תורתנו, והחלק השני נבאר בו אישי המצות כלן. וזה החלק נחלק לשני חלקים החלק הראשון נבאר בו רמ"ח מצות עשה, והחלק השני נבאר בו שס"ה מצות לא תעשה. ובארנו החלק הראשון ברמ"ח מצות עשה. ועתה נבאר חלקי מצות לא תעשה שהם שס"ה וראינו לבאר בקצור עשרת הדברים בזה החלק מפני שהם שרשי התורה ועקריה.
ועם העיון יתבאר שכל המצות נכללים בעשרת הדברים, ונאמר בהגדה שתרי"ג אותיות יש מאנכי עד אשר לרעך רמז לתרי"ג מצות. וקצת מן החכמים בארו תרי"ג מצות בכלל עשרת הדברים. ומה שהביאני לבאר עשרת הדברים בזה החלק, מפני שרוב הדברים שהם בעשרת הדברים הם אזהרה. ונאמר כי כבר נתבאר בכמה מאמרים כי שלמות התורה כשלמות העולם בכללו, ויש לה קדימת מעלה וסבה לעולם השפל, ר"ל למה שהוא תכלית עולם השפל, הוא האדם הנקרא עולם קטן [בר"ר פ"א ד']. ומפני זה מנו "התורה" מכלל הדברים שנבראו קודם שנברא העולם [פסחים נ"ד ע"ב]. ועל צד הרמז נאמר כמו שנברא העולם בעשרה מאמרות כן יסודי התורה בעשרת הדברים [פסק"ר פכ"א]. וכתב האבן עזרא [שמות כ' ב' בסוף דבריו בשינויים] אנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם עשרה, והם ראשים כלליים אין למעלה מהם, והראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד והתשעה דברים כלם מקרים, וכלם נסמכים אל הראשון ונלוים אליו וממנו יבאו כי הוא כדמות האחד במספר העשרה, כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא כי הוא היסוד.
והנה זה הדבור הראשון שאמר ה' הנכבד יכלול כל מצות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם, אין מצוה עליו, וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו, וכל מה שיעשהו לא יעשהו רק בעבור כבודו, ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה רק בעבור כבוד ה', ע"כ. ואפשר שמה שאמר האבן עזרא הוא דעת רבותינו, באמרם [מכות כ"ד ע"ב] תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני בא חבקוק והעמידן על אחת, שנ' [חבקוק ב' ד'] וצדיק באמונתו יחיה. ושם "צדיק" יאמר על האיש החפץ חיים והוא שהיישיר נפשו בחכמות ובדעות אמתיות, וזה כפי אחד מן הבאורים שהבאנו בפתיחתנו ובפסוק [משלי י"ח י'] מגדל עוז שם ה'. ואמר ובאמונתו רמז על אמונת ה' שהיא תכלית האמונה, והוא לבדו האמת אין אמת כאמתתו. ויהיה אמרו העמידן על אחת, שהיא תכלית הכל, כדרך שרמז הא"ע [שם] שמצות אנכי היא עצם הכל ואפשר שזאת כונת רבותינו במה שנאמר בהגדה [מכילתא יתרו פרשה ד', וערש"י לפנינו] שעשרת הדברים בדבור אחד נאמרו.
וכבר בארנו שדבור זה ר"ל, אנכי ה' אלקיך הוא אחת ממצות התורה בראש חלק שני במצוה ראשונה [ספר "מצוה" עשין א']. ובארנו מלת אנכי שהיא מלה מורה על הנמצא, ובארנו ג"כ אמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ושם בארנו כי מי שירצה לעמוד על תכלית מצוה זו ושלמותה יצטרך להקדמות רבות מן החכמות מהם יודע אמתת מציאות ה'. ונביא כאן קצת מאותם הדברים יהיו הצעה למה שכונתנו לבאר הנה. ונאמר כי כבר כתבנו בהקדמתנו בחלק השני כי ראיות רבות יש מדברי התורה והנביאים ומאמרי רבותינו שידיעת ה' על דרך האמת בראיות מופתיות הוא העקר, אשר ההתחלה הצריכה לזה היא מלאכת ההגיון, כדי לדעת דרכי ההקש ועשיית המופת ועניני הנצוח וההטעאה. ומה שטענו החולקים על זה בקצת טענות מדברי רבותינו. אחת מהם אמרם כי רבותינו אסרו להתעסק במלאכה הזאת והביא ראיה מאמרם [ברכות כ"ח ע"ב] מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי החכמים. וכן אמרו [סוטה מ"ט ע"א, ב"ק פ"ב ע"ב] שאסרו חכמה יונית. ואומרים כי "חכמת הטבע" והאלוקות היא המיוחסת לחכמה יונית ואסורה. נאמר כי מה שאמרו רבותינו מנעו בניכם מן ההגיון, בארוהו קצת מהמפרשים שלא נאמר על מה שאנו קורין היום "הגיון" שהוא כלי לחכמות, אך כונו אל דרכי חידות הדיבור אין תועלת בו, והוא מפעל הבטלה כמו שבאר הר"ם בחכמה יונית כמו שאבאר. ואי (אי) אפשר מבלתי שנאמר שאמרו מנעו בניכם מן ההגיון נאמר על החכמה המפורסמת לא יחלוק זה לכונתנו, כי כבר באר אחד מחכמי העיון כי אמרם בניכם ולא אמר עצמכם, והכונה בזה שמנע הלמוד בענינים ההם בתחלה, כי עקר התחלתנו בלמוד תורת ה' התמימה וידיעת מצותיה למען תהיה יראת ה' על פנינו תמיד, לפיכך מנע הלמוד בהגיון מן הבנים בתחלת למודם לפי שהיא מושכת לב בני האדם, כמו שתמצא מן האומות שיבלו כל ימיהם בחכמה ההיא, ואם יחנכו בה הנערים אפשר שיבא זה לבטול ידיעת התורה ומצותיה על האמת. וידוע הוא ג"כ שידיעת התורה ותלמודה צריך שיקדם לכל החכמות וכבר בארנו פעמים רבות, אבל מ"מ למוד החכמות צריך למי שירצה לדעת ולהשכיל את ה' על דרך האמת.
ומה שאמרנו שהחכמה יונית היא חכמת הטבע והאלוקות, הנה הם רחוקים מכונתנו. כי ידוע הוא כמו שהורנו הר"ם מורה צדק [הלכות יסודי התורה פרק ד' הלכה י', פירוש המשניות לחגיגה פ"ב מ"א, מבוא למו"נ] שמעשה בראשית ומעשה מרכבה הם חכמת הטבע והאלקות, וחכמה זו איננה יונית, וחלילה שתתיחס רק לזרע קדש והיא חכמת משה והנביאים והמדברים ברוח הקודש, וזה יתבאר לאשר יתן לו ה' לב לדעת דברי תורה והנביאים. וכבר ידעת שרבותינו הקדושים קראו [סוכה כ"ח ע"א] דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הויא דאביי ורבא. וכבר בארנו בפתיחתנו לחבור [ספר אמונה] שדבר גדול קראוהו מצד מעלתה. אמנם חכמה יונית באר הר"ם בפי' המשנה [סוטה פ"ט מי"ד] וז"ל ירצה בו חכמה יונית שהם יקראהו הרמזים אשר יהיו בדבור חכמה יונית. ובתלמוד אמרו משתעי לשון חכמה ובאו במאמריהם חידות כמו שהתבאר בגמ' ערובין [נ"ג ע"ב] והיו אצל היונים מיוחדים באומתם יאמרו בהם מה שירצו דמיון הרמז והחידה, ע"כ. ויורה לבאור הר"ם מה שאמרו רבותינו [סוטה שם] שהיתה הסבה באסור חכמה יונית מפני שלעז להם בחכמה יונית כענין ספור הדברים, ולא היה מקום בענין ההוא לדבר בענין החכמות ר"ל בחכמת הטבע והאלקות. ובירושלמי דפאה [ירוש' פאה פ"א ה"א] אמרו לפי הנמצא בקצת נסחאות שמותר ללמוד לבתו חכמה יונית, ואלו היתה חכמה יונית מה שאמרו לא יתירוה לנשים אם אסרו ללמוד לנשים תורה שבע"פ מפני שדעתן קלה [סוטה כ' ע"א] כל שכן חכמות אלו העיוניות.
ואחר שבארנו המאמרים שבהם יעזרו המדברים תועה על החכמות נכתוב הנה בקצור דעות הכתות שמצאנו בענין תלמוד תורתנו וקיום המצות, ואם כבר כתבנו בפתיחתנו מעט מזה [ספר אמונה עמ' ג'—ד'], ונאמר כי כאשר חקרנו לפי הנמצא בזמננו זה מצאנו בעניני תלמוד תורה ומצותיה. יש שלש כתות חלוקות. כת אחת אומרת קדוש יאמר לאיש שיעסוק בתורה שבכתב ובע"פ יומם ולילה, ומניח תפילין ומתעטף בציצית וקורא ק"ש, ומתפלל בלב שלם ובנפש חפצה בבטוי שפתים במלות בכונה ושישים כל מחשבת לבו בדבור ההוא, ובעלי זאת הכת מדקדקין בכל המצות בתכלית הדקדוק, ומענים את נפשם לעבודת ה' ולא יבקשו ולא יתורו אחר שום חכמה ומדע כדי למצא סבה או טעם מועיל לסבה, ובעיניהם רחוק מה' כל מי שיתן סבה למצוה ויאמתה על דרך החכמה ויאמרו שזה תורה שלא לשמה. אמנם תורה לשמה היא באשר ידרשו בספר תורת אלקים, במה שבאה הקבלה האמתית. בתורה שבע"פ, ויהיו עיניהם ולבם תמיד בחכמת התלמוד, ר"ל במשא ומתן התלמוד בקשיות ובתרוצין, למען יתבארו להם מאמרי התלמוד על נכון לבלתי ימצא בהם הפך או סתירה, וכן למען ידעו דיני המצות כפי הקבלה האמתית על נכון. וכן יתנו לבבם לדקדק מצות תורתנו תכלית הדקדוק ויקיימו אותן על צד שהם גזרת מלך, ויאמרו שזה הוא תורה לשמה. ועם קיום המצות ועסק התלמוד וק"ש ותפלה כפי הדרך שבארנו יאמרו שזו היא הדרך לדעת את ה', ויאמרו שמי שמאבד לילה אחד בכל ימיו בענין החכמה לדעת בראיות אמתיות שה' הוא אחד ושהוא נמצא, הוא חוטא ומפנה אל מדעתו, מפני שיבטל בעת ההוא מתלמוד תורה. וזה לפי כונתם נמשך למאמר רבותינו בירושלמי [פאה פ"א ה"א] ששאלו מהו שילמד אדם חכמה יונית ואמר ילמדנה בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ואנחנו יודעים כי מעלת זאת הכת גדולה, כאשר יתנו לבבם לעסוק בתורה שבע"פ יומם ולילה ויחקרו ויחפשו לדקדק, ולישב מאמרי רבותינו דברי אלקים חיים, הם אשר בארו תורת ה' על אמתתה, והם הם אשר העמידוה על מתכונתה. וכן נשבח ענינם כשידקדקו תכלית הדקדוק במצות, כי ידוע הוא בדרך חקירה עיונית שכל המצות ודקדוקיהן צריכות לשלמות האדם, וכבר הרחבנו בזה בבית שער.
אמנם יש מבעלי זאת הכת שיביאם מעט עיונם שלא יאמינו באלקות על אמתתה, אבל ייחסו אל האלקות כלים גשמיים וקצת תארים והפעליות, והם קרובים ממי שנ' בהם [ירמיה י"ב ב'] קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ואם בזאת הכת יש אנשים שיאמרו שה' נמצא ואינו בעל גשם ושהוא אחד כבר בארנו בפתיחתנו [ספר אמונה בהקדמה] שתגדל מעלת היודע והמשיג במחשבה ועיון על דרך החכמות בידיעת אמיתת המציאות על מעלת איש תמים וישר עם חזקת אמונתו בה' כפי הדרך שבארנו. אבל אין ספק שבעלי זאת הכת המאמינים בקבלה כפי זה הדרך שאמרנו, עומדים על פתח בית אלקים, ואיננו רחוק ששכר קיום המצות ועיונם יפתחו להם שערי צדק ידברו אמת בלבבם, גם אם לא ישתדלו בחכמות העיוניות. ואמונתנו בזה גם כן כי העוסקים בתורה ובמצות וכל כונותיהם ומעשיהם לשם שמים, שכרם הרבה מאד בעולם הזה ובעולם הבא יזכו לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו, אמנם אותן הנמצאים בזאת הכת שיאמינו כל הפסוקים שבאו בתורה ובדברי הנביאים ובדברי רבותינו הקדושים כפשטן וכל נמנע יהיה אצלם אפשר, יהיה הנמנע ההוא מעלה בחק ה' או לא יהיה, וכל פסוק או מאמר שפשוטן מורה גשמות או הפעלות בה' יבינום כפשטן, וכל מאמין הפך כונתם הוא בעיניהם מין וכופר בתורה, אין ספק היותם רעים מקצת עע"ז, שאלו מאמינים בה' חלוף מה שהוא, וכאשר יחשבו לעבוד אותו ולקיים מצותיו הם עומדים זולתן וענשם גדול כעונש עע"ז, בסודם אל תבוא נפשנו ובקהלם אל תחד כבודנו.
וכת אחרת אומרת קדוש הוא לאלקיו האיש החפץ חיי נפשו, שישים כל השתדלותו בחכמות עיוניות, וקצת מבעלי זאת הכת לא יאמינו כי אם מה שיתאמת להם בדרך ראיה מופתית, לא יאמינו וירחיקו דברי חכמים, ומלעיבים על קצת דבריהם, ודקדוקם בענין המצות יהרסו קצת מעקרי הדת שלא יאמינו שיגמול ה' טוב למקיימי המצות, ולא יענוש לאשר הפרו ברית התורה והמצות, וזה הביאם למיעוט האמנתם בהשגחה הנמשכת אחר הדת, אך יאמין זה כפי הנמשך מדעות הפלוסופים כמו שבארנו בעמוד ההשגחה [שם העמוד השלישי הפרק השלישי]. והמדקדקים במצות כפי דקדוקי רבותינו הם בעיניהם יגעים לריק, וכל שכן אותם אשר יתנו לבבם לחקור ולדרוש בענין התלמוד לבא על אמתתו. והחשובים שבזאת הכת יאמרו ידענו והשגנו כי תורת ה' תמימה וישרה, והיא המנהגת האדם ביושר להשלים נפשו, אך די בזה שיודעו דרכי עשיית המצות בדרך קבלה לא נחוש לענפי' ההם לחקור עליהם, ואלה הם חכמים בעיניהם, ועם העיון האמתי יתבאר שהם רחוקים מן האמת, כי בקיום המצות ודקדוקיהם עם באור רבותינו הקדושים אשר לא יודע על דרך האמת כי אם בחקירה וחפוש תתברר תורת ה', ויודעו כונות המצות על דרך האמת, ואז יעשה אותם האדם וחי בהם.
ויש אנשים בזאת הכת מקילין בהרבה מצות התורה, ויאמרו שהם ידעו את ה' בלתי עשות המצות, ושהם מאמינים בתורת משה רבינו עם ידיעת סודותיה וכונותיה ע"ד עיון פלוסופי והאותות והמופתים, וענין ההשגחה ושאר הדברים שבארנו בחלק ראשון לא יאמינום כפשטן, גם בדרך רחוקה יבארו הענין ההוא בעיון פלוסופי למען כחש בעניני האמונות שהן יסוד תורתנו, ואלה הם ללא תורה כאשר לא יאמינו מופתים והשגחה וגמול ועונש, ולא יקיימו המצות, ולא ידקדקו בהן דקדוק רב, ועל כיוצא באלו נאמר [יומא ע"ב ע"ב] לא זכה נעשית לו סם המות. ואמ' בויקרא רבה [פ"א י"א בשינויים] דו פרצופין נתנה תורה סם חיים לישראל וסם המות לאומות העולם הה"ד [הושע י"ד י'] כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. והכונה באומות העולם, כל אותן המציירים ספורי התורה ומצותיה שמים חשך לאור ואור לחושך, סוף דבר כת זו כלה או רבה נוטה לצד מינות ואין להם חלק עם נחלת עבדי ה' וצדקתם.
וכת אחת אומרת [ישעיה ו' ג'] קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, זה כל האדם אשר בשבילו נברא כל העולם, והוא האיש ירא ה' במצותיו חפץ מאד ויעסוק בתורה שבכתב ושבעל פה, וידקדק בהם דקדוק רב כדי שידע המצות על אמתתן עם דקדוקי רבותינו הקדושים, וקורא ק"ש כפי המכוון ממנה, ומתפלל בכונת הלב כפי המכוון בענין התפלה, ומאמין באמונות תורתנו בחדוש העולם ובמופתים ובתורה מן השמים וגמול ועונש ומאמין שהשגחת ה' דבקה במי שהוא דבק בה', כמו שנתבאר בתורה האמתית למי שיבינה על דרך האמת, ולמען יתאמת לו מציאות האלוק', ויחודו יעיין בחכמות העיוניות, אמנם לבו חזק באמונת התורה בחדוש ומופתים והשגחה וגמול וענש, וכל אשר יוסיף שלמות בחכמה יאמין בדברים אלו שאמרנו, ונוסף עוד לדקדק במצות דקדוק רב לפי אמונתנו הקודמת שה' נתנם ומאשר עוד השיג אמתתן ומעלתם בדרך העיון. וזאת הכת היא כת הנביאים והחכמים אשר ידעו את ה' ועבדוהו בלב שלם ובנפש חפצה, ועל דבר זה הזהיר דוד את שלמה בנו ואמ' [דהי"א כ"ח ט'] ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין. והחשובים מזאת הכת הם שידקדקו במצות תכלית הדקדוק ולא ימצאם שכחה ולא שגגה ויתפללו אליו בכונה רצויה, מפני שנודעה להם ידיעה אמתית אמונת מציאות ה' ואחדותו. אמרו דע את אלקי אביך, על הידיעה האמתית בחקירת המציאות, למען התאמת מציאות האלקות ויחודו. ואמרו ועבדהו בלב שלם, ידוע הוא כי עבודת ה' היא בקיום תורתו ומצותיו וענין התפלה והנחת תפילין וכיוצא בהם מן המצות האלקיות המעוררות לדעת ה', ואמרו בלב שלם ובנפש חפצה, כי שלמות הלב וחפץ הנפש הוא כאשר ישיג אמתתם, ואמרו כי כל לבבות דורש ה', רמז אל ההשגחה האישית באדם לפי כשרון מעשיו ושלמות שכלו. ומי שירצה להיות מזאת הכת היא כת הצדיקים ילכו בדרכי ה' הישרים, צריך שיהיה תחלה לבבו נכון להאמין באלוק אמונה נמשכת אחר קבלה האמתית שהוא אחד, ושאיננו גוף, ויאמין בחדוש ובמופתים והשגחה וגמול וענש, ויעסוק בתורה עסק רב בדרך חקירה ויחפש חפוש רב בדברי החכמים מבארי התורה למען ידע המצות וידקדק בהן דקדוק רב, וכאשר ימצא רוחו נכונה ולבו חזק בתורה ובמצות אז יכנס בפרדס החכמה ויאכל מפרי מגדיו. ומצאתי כתוב בשם חכם אחד בעת העוסק בדת לבד בדברי חלום בפילוסופיא לבד תעשה מן האמונה מבין שתיהן חכמה אלקית, וידוע הוא כי תורתנו היא המורכבת משתיהן. כבר כתבנו שבכלל עשרת הדברים תרי"ג מצות, ומה שכולל דבור זה מענין המצות כגון מצות ת"ת וק"ש ותפלה ואהבת החכמים וההדבקות בהם וכל הקרבנות וכל מצות הכהנים ותפילין ומזוזה וכל המצות שבאו להערה להשיג השם ית' לפי מה שבכח האדם להשיג.
<h2>דף קי:</h2>
האזהרה שס"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שס"א, איסו"ב פט"ז ה"י] הוזהרנו מלהפסיד כלי תשמיש מזכרים מאיזה מין שיהיה מבעלי חיים ושוה בזה אדם וזולתו, והוא אמרו [ויקרא כ"ב כ"ד] ומעוך וכתות ונתוק וכרות ובארצכם לא תעשו. ובא הפירוש גם כן [תו"כ אמור פ"ז הי"א] ובכם לא תעשו, והעובר על לאו זה לוקה, ר"ל המסרס איש מאיזה מין שיהיה. ובפרק שמנה שרצים [שבת ק"י ע"ב] אמרו מניין לסרוס באדם שהוא אסור, שנאמר ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו. ואפילו מסרס אחר מסרס חייב דא"ר חייא הכל מודים ב[מ]חמץ אחר מחמץ שחייב. שנאמר לא תאפה חמץ [ויקרא ו' י'] לא תעשה חמץ [שם ב' י"א], במסרס אחר מסרס שחייב שנאמר ומעוך וכתות אם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש אלא להביא נותק אחר כורת שחייב, ע"כ. וכונת אזהרה זו שלא לבטל כונת ה' בבריאה. אמנם לפי קבלה זו מה שבאה הקבלה שאין הסרוס אסור בנקבות לא יתברר לי, ואולי הכונה בו כי זה ימצא על מעט כי אין הסרוס נכון להעשות בנקבות כמו בזכרים, גם אפשר שהכונה במין האדם לפי שהוא נצטוה במצוה זו ולא הנקבה, והוזהרנו שלא להפסיד מה שאפשר שיביאהו לידי בטול מצוה זו. גם כי האדם בעל שכל מן הנקבה ולפעמים יביאהו זה להפסיד כלי המשגל. והאזהרה שבאה בזכרים בשאר מיני ב"ח, היא שהסריסים במיני הבהמות והעופות הנאכלין הן היותר חשובים, ומפני זה הוזהרנו שלא להפסיד כלי הזרע לכונה שכתבנו. אמנם הנקבות לא ישובח מזונם כל כך מפני הסרוס, והבהמות הטמאות ג"כ יסרסו מהן הזכרים ברוב, לפי שהן ראויין יותר למלאכה.
<h2>דף קיד:</h2>
המצוה ק"ס. להתענות בעשור לחדש השביעי [סהמ"צ עשין קס"ד, רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"ד] שנאמר [ויקרא ט"ז כ"ט] בעשור לחדש השביעי תענו את נפשותיכם. המצוה קס"א. שנצטוינו לשבות בעשור לחדש השביעי [סהמ"צ עשין קס"ה, רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"א] שנאמר [ויקרא כ"ג כ"ז] מקרא קדש יהיה לכם. ונאמר [שם ל"ב] שבת שבתון הוא לכם. מצות השביתה ביום זה לכונת הענוי, וענין הענוי באה הקבלה האמתית [יומא ע"ג ע"א] שהיא מאכילה ושתיה. ולהיות ענין הכפורים הערה רבה לשלמות הנפש בא חיוב כרת באוכל ושותה ביום הכפורים. ומדברי סופרים [שם פ' ע"א] אסור ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל, ותשמיש המטה. סוף דבר ענין יום זה הוא כאלו הוא בנפש בלבד שנאסרה בו כל הנאה גשמית וכל מלאכה וכל דבר מיוחד לגוף. ומה שאינו אסור מן התורה אלא אכילה או שתיה שזהו המעמיד הגוף והיותר רגיל, וכאשר יבטל מזה ישאר בענוי עם הנפש לבד. וכבר כתבנו [יומא כ' ע"א] שהשטן אין לו רשות ליום הכפורים, וזה מבואר למשכיל. ובא חיוב כרת באיסור המלאכה מפני שעקרו לנפש, ורבותינו תקנו [פסחים ק"ד ע"א] ברכת הנר ליל מוצאי יום הכפורים, לכונה שכתבנו [מצוה קמ"ח] בברכת הנר למוצאי שבת שהכל ענין אחד. וכתב הר"ם פמ"ג משלישי [מו"נ] ענין צום כפור סבתו מבוארת, שהוא נותן דעת התשובה, והוא שירד בו אדון הנביאים ובשרם בסליחת חטאתם הגדול, והיה היום [ה]הוא גדול לנצח יום תשובה ועבודה גמורה, ולזה נאסרה בו כל הנאה גשמית וכל טרח והתעמלות הגוף, רצה לומר המלאכות, ואין עושין בו רק הודויין. רצה לומר, שישוב מחטאו ויודה בהן.
<h2>דף קטז.</h2>
האזהרה ס"ה [סהמ"צ לר"מ ל"ת ס"ה, רמב"ם פ"ו מהל' יסוה"ת] לא תעשון כן לה' אלקיכם [דברים י"ב ד'], ענין אזהרה זו שהוזהרנו מלאבד ולהרוס מקומות עבודת האל ולמחוק שמות הקדושים ומלאבד ספרי הנבואה. אזהרה זו באה אחר אמרו [פסוק ב' וג', רמב"ם ה"ז וה"ח] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' ואבדתם את שמם וגו'. לא תעשון כן לה' אלקיכם. הכונה בזה מבוארת כי כמו שנצטוינו לאבד עבודה זרה ושמה עד שלא ישאר רושם ממנה, כדי לבטל רושם האמונות הרעות. כן הוזהרנו שלא להרוס השמות הקדושים שבאו לאמת דעות אמתיות, וכן למעלת השמות הקדושים, ובאזהרה ס"א בארנו השמות הנמחקים ושאינן נמחקים וטעם הדבר גם כן. והנטפל לה' מלפניו מותר למחקו כגון למד מלה' בי"ת מבאלקים וכיוצא בזה, הנטפל לה' מלאחריו כגון כף של אלקיכם מם של אלקיכם וכיוצא בזה אינן נמחקין, והן כשאר אותיות של שם מפני שה' מקדשן [רמב"ם שם ה"ג ע"פ שבועות ל"ה ע"ב]. הכונה בזה אצלי כי כנוי אלקיך ואלקיכם מורה על ענין ההשגחה וההנהגה והנהגת ה', והשגחתו היא בדברים הקיימים כגון המינים ואישי האדם, ויצר השכל שהוא קיים נצחי, לפיכך הרי הוא בצד מה כשאר השמות שאינם נמחקים, אף על פי שהם תוארים מפני שהם מורים על הדברים הקיימים. כתב אל מאלקים יה מה' אינו נמחק, ואין צריך לומר יה שהוא שם לעצמו שהוא מקצת שם המפורש ברוך הוא. אבל הכותב שד משדי, צב מצבאות, הרי זה נמחק. כתבי הקדש ופירושיהן וביאוריהן אסור לאבדן בידים והמאבדן לוקה מכת מרדות. מין שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, שהוא אינו מאמין בקדושת ה' ולא כתבו אלא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן לא נתקדש ה' ומצוה לשרפו שלא להניח שם למינים ולמעשיהם. גוי שכתב ה' גונזין אותו. וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן גוי יגנזו.
<h2>דף קיח:</h2>
המצוה קמ"ז. שנצטוינו לשבות ביום השבת [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ד, רמב"ם הל' שבת פכ"ט] שנ' [שמות כ"ג י"ב] וביום השביעי תשבות. וענין שביתת השבת ידוע לעוררנו ולחזקנו באמונת החדוש שהיא יסוד תורתנו ואמונתנו, וכבר בארנו מזה הענין בעמוד החדוש. ובמצוה ראשונה מחלק לא תעשה נרחיב בביאור זה כשנבאר עשרת הדברים כסדר. ומצאתי כתוב בשם אחד מבעלי העיון כי שבתאי יורה על חכמה עליונה, והוא כוכב רע שאין מצליחין בו בסחורה ובמלאכה, והיה מחסדי ה' שהשלים פעולותיו ביום הששי, וצונו לשבות בשביעי להערת אמונת החדוש ולשבות ממלאכה ולהתעסק בחכמה, כי כשנהיה פנויים ממלאכה נמצא בשביתת השבת כל התועלת ר"ל תועלת הגוף והנפש. וכן מבואר ג"כ בספור שבא במצוה זו, כי בדברות הראשונות נאמר [שמות כ"ג י"ב] על כן ברך ה' את וכו' ויקדשהו, והקדושה היא לנפש, ואמרו רבותינו [מכיל' יתרו דבחדש פ"ז בר"ר פי"א ב'] ברכו באור פנים, והברכה באור פנים היא השגת החכמה. ונאמר גם כן [שם] למען ינוח שורך, ובדברות אחרונות [דברים ה' י"ד—ט"ו] למען ינוח עבדך ואמתך וגו' וזכרת כי עבד וגו' ויוציאך וגו' ע"כ צוך לעשות את יום השבת. ובירושלמי [פסק"ר עמ' קכ"א, ועי' ירושלמי שבת פט"ו ה"ג] וברבה רבתי ויברך ויקדש ר' יוחנן משום ר' יוסי לא נתנה שבת אלא לתענוג, ר' חגאי בשם ר' שמואל אמר לא נתנה השבת אלא לתלמוד תורה, ולא פליגי מאן דאמר לתענוג אלו תלמידי חכמים שהם יגעים בתורה כל ימות השבת ובשבת הם נוחים ומתענגים, מאן דאמר לתלמוד תורה אלו הפועלים שהם עוסקים במלאכתן וטורחים כל ימות השבת, ובשבת הם באים ועוסקים בתורה. והנה שאלני אחד מן החברים [כיון] שעקר שביתה הוא הבטול, למה הוצרכה התורה לצוות על השביתה ולהזהיר מן המלאכה. ואמרתי לו כי נמצא בכמה מצות בכיוצא בזה הענין, ואמרו [פסחים מ"א ע"ב וש"נ] לעבור עליו בעשה ולא תעשה, והכונה בו שבמצות עשה יש חזוק על האזהרה. אמנם במצות השביתה בשבת יש הערה קצת, במצות עשה לעורר השביתה אל הנפש. גם ענינים אסורים ביום השבת שיובנו ממצות השביתה ולא יובנו ממצות האזהרה. כי מלא תעשה כל מלאכה [דברים ה' י"ד] לא יהיה מובן רק ההבטל מן המלאכות המעשיות לא השביתה בסחורות ובדבור החפצים ומצות השביתה כולל הכל. ונאמר [שם] וביום השביעי שבת לה' אלקיך, מפני שעקר השביתה היא הערה לנפש. ולזאת הכונה נאסר בו כל דבור בחפצי האדם [שבת קי"ג ע"א] גם הטלטול בקצת דברים שלא יהיה אליו ביום חול, והותר בו דבור המצוה מפני שכל דבור בחפצי האדם שיהיה בענין המצות יש בו הערה לנפש, ואעפ"י שיהיה בעסקי בני אדם במצוה הערה נפשית, אעפ"י שעיקר השביתה לעונג הנפש ושמחתה כדי שיהא יום זה נבדל משאר הימים לכל, נצטוינו על ידי הנביאים לענג השבת ולכבדו, וזה הענג הוא לענגו במאכלים, והכבוד בנקיות הגוף ובכסות נקיה [רמב"ם הל' שבת פ"א ה"ב] ולזאת הכונה ר"ל להבדילו משאר הימים, אמרו [שבת קי"ח ע"ב] שצריך להכין קצת תבשיל אפי' כסא דהרסנא לכבוד היום, וכן מי שאין לו בגדים להחליף יעשה קצת שנוי במלבושו כדי שלא ילך כדרכו בחול [שבת שם] כדי שיהיו בזה היום שנויים רבים לטוב, כדי שיתעורר האדם על המכוון בו, וכתוב בשאלתות דרב אחא [בראשית שאיל' סי' א' ע"פ ויק"ר פל"ד ג'] כך היה מנהגו של הלל בערב שבת, אומר לו אדם להיכן אתה הולך אומר לעשות מצוה אני הולך, ולאיזו מצוה אתה הולך, לבית המרחץ לנקות את גופי לכבוד שבת. וזה מבואר. הנה נתבאר ממה שכתבנו שאין התענוג בשביל הגוף רק להערה ליום השבת להתענג הנפשי. וכן נרמז בדבורי הנביאים אמר [ישעי' נ"ח י"ג—י"ד] וקראת לשבת ענג וגו' אז תתענג על ה'. ובכלל ענג השבת הוא מצות חכמים לאכול שלש סעודות בשבת [ר"מ שם ה"ט ע"פ שבת קי"ז ע"ב] ומה שיראה לי ברמז שלש סעודות, להערה להשביע הנפש משלש חכמות למודיות טבעיות אלהיות, ובזה יתענג על ה'. וכל המקיים שלש סעודות בשבת ומתעורר בכונתן אמרו [שבת קי"ח ע"א] שנצול מחבלו של משיח ומדינה של גהנום וממלחמת גוג ומגוג. ב"ר [פי"ז ז'] נובלת העולם הבא שבת וזה מבואר. וכן אמרו [מכילתא תשא מסכתא דשבתא פ"א] מזמור שיר ליום השבת ליום שכלו שבת. ובמדרש תלים [שוח"ט מז' צ"ב ד'] מזמור שיר ליום השבת א"ר לוי שלא שמש בו אפלה, את מוצא בכל יום כתוב ויהי ערב ויהי בקר ובשבת לא כתוב בו ערב. [דבר אחר] [שוח"ט שם ה'] מזמור שיר ליום השבת ליום ששבתו בו המזיקין מן העולם, וזה כבר בארנו בעמוד החדוש שעם האמנת החדוש יתאמתו כל המופתים ויבטלו כל עניני עבודת האמצעיים, ובזה יתבאר לך איך שקולה שבת כנגד כל המצוות. וכן נראה בדברי הנביאים אמר [ישעיה נ"ו ב'—ז'] אשרי אנוש יעשה זאת, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, ואל יאמר בן הנכר הנלוה וגו' [כי] כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו וגו'. ונתתי להם בביתי וגו' ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים, כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי. והביאותים אל הר וגו'. מבואר הוא מדברי הנביא שהשוה שמירת שבת לשמירת כל רע. וכן יתבאר מדבריו שעם שמירת שבת חזוק לברית ה' שהוא כלל התורה. וכן אמרו שהשירות הגדול ואהבת ה' הוא שמירת השבת כדי להחזיק בתורה. והזכיר הנביא בן הנכר וסריס, לפי שקצת ההמון ידמו שתכלית האדם היא ההצלחה המדומה בהצלחת הקנינים, וברוב קרובים יעזר בהם ויתגבר בהם על אויביו, וכן בהשאיר בנים יהיו לו לזכר ולשם. ואמר על בן הנכר שאין לו הצלחה בקנינים ולא בקרובים, וסריס שלא ישאיר אחריו בנים אל יאמר שיהיה נבדל מפני זה מעמו ממה שהוא תכלית האדם, כי עקר ההצלחה הוא לבא בבית ה' ובחומותיו, וכבר אמרנו מה שרצו הנביאים ביחסם בית או היכל או איזה מקום לשם ית'.
<h2>דף קלב:</h2>
האזהרה ש"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ח, טומאת צרעת פ"י הי"א] הוזהרנו מלחתוך סימני הטומאה או לכוותם עד שישתנה מראיתם, והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ד ח'] השמר בנגע הצרעת. [ולשון ספרי השמר בלא תעשה] ולשון המשנה [נגעים פ"ז מ"ד] התולש סימני טומאה והכווה את המחיה עובר בלאו תעשה והוא לוקה כמו שיתבאר במקומו, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת האזהרה הקודמת. ומה שמורה פשט הכתוב מפני שנגע הצרעת הוא מן החולאים המדובקים גם הוא חולי רב העפוש, צריך לעיין באותותיו ובסימניו ולעשות ככל אשר יורו הכהנים.
המצוה ק"ד. [סהמ"צ לר"מ עשין קי"ב, רמב"ם טומאת צרעת פ"י ה"ו]. לשון הר"ם צונו בהבדלת המצורע עד שיהא נכר והוא אמרו ית' [ויקרא י"ג מ"ה] והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. והראיה על היות זה מצות עשה אמ' בספרא [תו"כ תזריע דנגעים פי"ב ה"ה וה"ו] לפי שנ' [ויקרא כ"א י'] ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אפילו מנוגע, ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול, ת"ל אשר בו הנגע אפילו כהן גדול יהיו בגדיו פרומים וקרועים וראשו יהיה פרוע יגדל פרע. ומבואר הוא שהיות הכהן הגדול פורם או פורע בלא תעשה, והעקר אצלנו [שבת קל"ג ע"א וש"נ] כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. ואחר שמצאנו לשונם בכהן גדול כשיצטרע פורע ופורם הראונו שהוא מצות עשה. וכבר בארנו הקבלה ששאר טמאים גם כן ראוי להם שישימו להם לעצמם הכר עד שירחיקום בני אדם. ולשון ספרא [תו"כ שם הלכה ט'] טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין ת"ל וטמא טמא יקרא. הענין שכל טמא צריך שיקרא על עצמו בטומאה, וזה כשישים לו הכר מודיע שהוא טמא, ומי שיגע בו טמא על כן ירחיק. וכבר נתבאר שהכר המצורע בלתי חייב לנשים בכללן, והוא אמרם [סוטה כ"ג ע"א] האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת, אבל היא עוטה על שפם [תוספתא סוטה ספ"ב, ועי' רמב"ם שם פ"י ה"ח] ותודיע על עצמה כשאר טמאים ע"כ. והכונה בהכר המצורע ושאר טמאים מבואר כדי שלא יתקרבו אליו. ואמנם היות האשה בלתי פורעת ופורמת זה להבדיל בין האיש והאשה בהכר זה החולי, כי הוא נכר יותר באשה על דרך הרוב. ועוד כי קריעת הבגדים אינו דרך צניעות באשה. וכן אפשר גם כן בגדול השער. וגם כי האשה אולי היא ברשות בעלה ונשמרנה שלא תתגנה בעיניו, אולי תרפא, אך היא עוטה על שפם למנוע העפוש היוצא מריח האף. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [מו"ק ט"ו ע"א] שאסור בשאלת שלום כל ימי חלוטו, וסמכו דבר זה על פסוק [ויקרא י"ג מ"ה] ועל שפם יעטה שיהיו שפתיו דבוקות זו בזו, הכונה בזה כדי שיעמוד בצער ובהכנעה ויפשפש במעשיו. אמנם קורא שונה ודורש [מו"ק שם] שלא אמרו שיהיו שפתיו דבוקות אלא לקריאת השלום, לכונה שכתבנו, לא בדבר שיהיה חסרון לנפשו. אמנם שאסור לכבס ולספר כאבל [מו"ק שם] לכונה שכתבנו בשאלת שלום. ושמעתי שהתספורת מזיק לקצת חליים, וגם לבישת הכלים המכובסים, אמנם אעפ"י שהוא כאבל בשאלת שלום ותספורת וכבוס מותר ברחיצה ובסיכה במה שצריך לו לרפואתו וכן בנעילת הסנדל לשמירת גופו [שם ט"ו ע"ב ורמב"ם שם בפ"י ה"ו]. ומה שבאה המצוה שישב חוץ למחנה [ויקרא י"ג מ"ו] זה מבואר כדי להתרחק ממושב בני אדם. ומה שבאה הקבלה האמתית שאין השלוח אלא בארץ ישראל ובעירות המוקפות חומה [כלים פ"א מ"ז] כל זה למעלת ארץ ישראל ובעירות שיש בהם קבוץ אנשים.
<h2>דף קלג.</h2>
המצוה קנ"ב. נצטוינו לשבות ביום ראשון של פסח [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ט] שנאמר [שמות י"ב ט"ז] וביום הראשון. המצוה קנ"ג. נצטוינו לשבות בשביעי של פסח. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ס] שנאמר [שמות שם] וביום השביעי מקרא קדש. המצוה קנ"ד. שנצטוינו בו לשבות בחג השבועות והוא הנקרא עצרת [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ב] והוא אמרו [ויקרא כ"ג כ"א] וקראתם בעצם היום הזה. המצוה קנ"ה. לשבות בראשון מתשרי [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ג] שנאמר [ויקרא שם כ"ד] באחד לחדש יהיה לכם שבתון. המצוה קנ"ו. לשבות בראשון של סכות. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ס] שנאמר [ויקרא שם ל"ה] ביום הראשון מקרא קדש וכו'. המצוה קנ"ז לשבות בשמיני של חג הסכות [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ז] שנאמר [ויקרא כ"ג ל"ו] (ו)ביום השמיני מקרא קדש. וכתב הר"ם במצות השביתה ביום הראשון של פסח [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ט], דע זאת ההקדמה, והיא שכל מה שנאמר בו מקרא קדש, בא בפירושו קדשה[ו] [תו"כ אמור פרשה י"א א'] וענין קדשהו לא תעשה בו מלאכה אלא מה שיתייחס באכילה כמו שבאר הכתוב [שמות י"ב ט"ז] וכבר קדם לנו אמרם [שבת כ"ד ע"א] האי שבתון עשה ר"ל, שכל יום שאמר ה' שבתון כאלו אמר שבות או תשבות, ואלו כלם הם צוויים על השביתה. ושבתון יקראו ימי המועדים כלם, ר"ל ימים טובים, והנה אומ' הרבה בתלמוד [שבת כ"ה ע"א, ביצה ח' ע"א] י"ט עשה ולא תעשה הוא, ר"ל, שהשביתה בכל י"ט מצות עשה ועשיית מלאכה היא מצות לא תעשה, ולזה מי שיעשה בו מלאכה ידועה עבר על עשה ועל לא תעשה. ולענין כונת שביתת ימים אלו, הנה הכונה בהם כי השביתה ביום טוב להעיר שהשגחתו ה' בנו, ונזדרז בקיום התורה והמצות אשר תכליתם להשגתו ית'. אמנם חג המצות לזכר יציאת מצרים זה מבואר. והשביתה בשבועות לזכר מתן תורתנו זה מבואר ששלמות השגחת ה' בנו והראות מופתיו היה בנתינת התורה. אמנם השביתה בראש השנה די מה שיש בו מן ההערה במצות התקיעה כמו שיתבאר [מצוה קנ"ט] אמנם השביתה בסכות מבואר באמרו [ויקרא כ"ג מ"ג] כי בסכות הושבתי את בני ישראל. ולא בא בעשיית מלאכה בימים אלו עונש גדול כמו שבא בשבת, מפני שהשבת הוא ליסוד אמונתנו ואות ברית בינינו לשם, ושקולה כנגד כל התורה. [ירוש' ברכות פ"א ה"ה, שמו"ר כ"ה ט"ז]. והותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב מה שאין כן בשבת, כי מפני מה שיש ברוב הרגל מן הקבוץ הרב לא יספיק להם מה שיכינו מבערב. וגם כי הערת המועדות אינה כהערת השבת שהעקר בו השביתה כמו שבארנו. וכבר בארנו [מצוה קמ"ז] שהוא רמז לעולם הבא. וכן היה זה משלמות תורתנו שאם יאסר ביום טוב מלאכת אוכל נפש לפעמים יצטרך לעמוד שני ימים זה אחר זה בלתי הכנת אוכל נפש, אם יבא יום טוב ערב שבת או אחר השבת. וכבר ידעת מה שתקנו רבותינו ביום הכפורים [ר"ה כ' ע"א] שלא יבא ערב שבת או אחר השבת משום ירקיא ומשום מתיא. והתורה כלה באה להקל מטורח העבודות הקדומות לא להכביד בדבר מן הדברים כמו שבאר הר"ם בשלישי [מו"נ פמ"ג]. והמועדות שבהם ענינים להערה ולזכר למה שקרה, כגון אכילת מצה בפסח ואזהרת החמץ בו וישיבה בסכה באה המצוה בשבעה ימים רצופים, כי ביום אחד לא תספיק ההערה. ולא באה מצות השביתה ואסור המלאכה רק יום אחד להקל מטרח העבודות. וגם כי הבטלה מכל וכל מביאה לידי ענינים מגונים. ולמכוון בבטול המלאכה שהוא לשמוח ברגלים ולעסוק באכילה ושתיה, להעיר על שמחת הנפש שהיא השמחה הגמורה די הערה ביום אחד. והתורה כמו שאמרנו לא רצתה להכביד משא העבודות, שאם תאסר המלאכה שבעת ימים יהיה ההזק גדול, עם מה שימצא בבטול המלאכה מהמשך אחר רוב מאכל ומשתה אשר יבאו מזה עניני רוע סדר הגוף והנפש. וכדי להיות קצת שנוי בין אלו הימים לשאר ימות החול לא התירו רבותינו מלאכה בחול המועד רק מלאכת האבד [מו"ק י"ב ע"א] וכן כל שבעת ימים שוים בישיבת הסכה, ואזהרת חמץ, והבאת הקרבנות. ויש בזה די הערה. ומה שבאה מצות השביתה ביום השביעי של פסח, באמרו [ויקרא שם ח'] מקרא קדש, אין השביתה ההיא מענין חג המצות, כי השביתה ביום ראשון היא זכר ליציאת מצרים, אך ביום השביעי באה השביתה בו לזכר קריעת ים סוף, שבשביעי ירדו לים ואמרו שירה, ואיננו מענין י"ט הראשון, ויורה על זה אמרו [דברים ט"ז ח'] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך, להבדיל יום זה משאר הימים. ר"ל שבא לענין אחר. ומה שצריך לבאר לפי הנחתנו ששביעי של פסח אינו מענין יום טוב הראשון, איך לא תקנו בו חכמים שהחיינו כמו שתקנו בשמיני עצרת, והכונה אצלי בזה, כי יום שביעי הוא מכלל השבעה שהוזהרו מאכילת חמץ, גם הוא שוה לשאר הימים בענין הקרבנות, מה שאין כן בשמיני עצרת שאיננו שוה לשאר הימים בדברים רבים כמו שאמרו רבותינו [סוכה מ"ז ע"א, ר"ה ד' ע"ב] רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב גם לא בישיבת הסכה ונטילת לולב. ועתה צריך שנחקור מה שנאמר בשביעי של פסח [במדבר כ"ט ל"ה] עצרת תהיה לכם, וכבר בארו זה חכמינו [פסחים ס"ח ע"ב] ואמרו שהאחד בא לגלות על חברו. כאלו כתוב בכל אחד עצרת לה' [דברים ט"ז ח'] וכתוב עצרת תהיה (לכם) [לך] וזה אמרם [פסחים שם] כתוב עצרת לה' וכתוב [במדבר שם] עצרת תהיה לכם. הא כיצד חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ר"ל חציו לה' לעסוק בתורה והיא שמחת הנפש, וחציו לכם והיא שמחת הגוף. ואשר יראה לי כי בשביעי של פסח נאמר [דברים ט"ז ח'] ב"עצרת לה"', לפי שהוא מקרא קדש לזכור מופת קריעת ים סוף אשר היה מן המופתים הגדולים לזכור יום צאתנו ממצרים, ובשמיני עצרת אין בו רמז רק לתוספת שמחה ולמנוחה, אחר שעברו ימי חג הסכות. אמנם לא נתברר לי טעם למה בא יום שמיני בחג הסכות, ומדוע לא היה בשביעי כדרך חג המצות. ובילמדנו [תנחומא פנחס ט"ז] נתנו בו טעם שבשבעת ימי החג מקריבים שבעים פרים על שבעים אמות. א"ל הקב"ה כל ימי החג הקרבתם לפני הקרבנות על האומות, אבל עכשיו הקריבו לעצמכם, שנאמר ביום השמיני [דברים ט"ז ח'] עצרת תהיה לכם והקרבתם עולה וגו'.
<h2>דף קלג:</h2>
המצוה רי"א. לר"ם [סהמ"צ עשין ח', הל' דעות פ"א ה"ו]. צוינו להתדמות בו יתעלה כפי היכלת. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ח ט'] והלכת בדרכיו ואמר [שם י"א כ"ב] ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש [ספרי דברים פיס' מ"ט, שבת קל"ג ע"ב, סוטה י"ד ע"א, רמב"ם שם] מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום ומה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון ומה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד. וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ובא בפירוש גם כן שרצה לומר ההדמות בפעולות הטובות והמדות הנכבדות אשר יתואר בהם יתעלה על צד הדמיון, ע"כ. וענין מצוה בו נתבאר ממה שכתב הר"ם ממאמרי רבותינו שהוא להדמות אליו בפעולותיו הטובות הנשפעות אל זה המציאות מאתו. ומבואר הוא במעט עיון, שכל אלו התארים שנאמרו על ה' יתעלה, ר"ל אלו המדות כגון חנינה ורחמים, ראויות לאדם מצד שכלו, וההולך בדרכים אלו המדות הוא הולך בדרכי ה' וראוי לבא באהל ביתו. וכבר בארנו במצוה ראשונה שי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמרו בתורה הם כשישיג ה' יתעלה מצד פעולתיו ודרכיו ונקרא רחום וחנון מצד הפעולות הנראות מאתו במורכבים מתחת גלגל הירח. וכבר באר הר"ם [מו"נ ח"א פרק נ"ד] בהרחבה ענין הרחמים והחנינה שנמצאו אצל ה' יתעלה. ולפי הענין ההוא יהיה גם כן משלמות מדות האדם וההערה הנפשית לחון על הנבראים.
ונבאר גם כן מה שבא אחר כך ממדות ה' ונאמר כי אמרו "ארך אפים" הוא לזמן עמידת האדם, למען ישכיל וישיג האמת בזה העולם שהוא כלו אף. או אמר ארך אפים על אישי מין האדם שיחמול על החוטא שישוב בתשובה. ואמר "רב חסד" על מה שהגדיל חסדו במין האדם על כלל חסדו בבריאת העולם כשבראו בעל שכל בכח ובבחירתו להדבק בה' ויחיה לעולם. ואמר "ואמת" במה שישיג האדם מן הדעות האמתיות כפי מה שגזרה חכמת ה', כי אמת יאמר על הדבר הנצחי הקיים. אמרו רבותינו [שבת נ"ה ע"א] שחותמו של הקב"ה אמת וזה מבואר. אמנם אמרם [שם] על צד הרמז שבאמת אות ראשונה ואמצעית ואחרונה שבאל"ף בי"ת, הכונה בו שחותם ה' הוא בג' עולמות ר"ל עולם התחתון ואמצעי ועליון, ובידו יחתום הכל, ועם החקירה באלו הג' תושג אמתת מציאותו שהוא התכלית.
אמנם אמרו נוצר חסד לטובים נושא עון ופשע וחטאה לרשעים והם י"ג מדות. "עון" נאמר על המזיד העושה עברות להנאתו בכונה, ופשע על המורד והוא קשה ממזיד. ואמר חטאה על השוגג [עי' יומא ל"ו ע"ב] "ונקה לא ינקה" באר הר"ם [מו"נ שם] עניינו ושרש לא ישרש. "פוקד עון אבות על בנים" בארו הר"ם [מו"נ שם כה"ע] בחטא ע"ז, ולבאור זה נרחיב במצוה ראשונה מחלק מצות לא תעשה. וכתב הר"ם [מו"נ שם כה"ע] שכל י"ג מדות רחמים מלבד פוקד עון אבות. ולפי המבואר מדבריו ה' הראשון אינו מדה, וכבר באר הא"ע, ויש מן החברים שאומר שלבאור הר"ם יהיה פוקד עון אבות על בנים מדת רחמים במקרה לא בעצם. הכונה בו כי השחתת הרשעים קיום הצדיקים והעמדת העולם אשר מרחמי ה' על הצדיקים. ויש מי שאמר שפוקד עון אבות הוא למדת רחמים שאינו פוקד כל עונש החטא על האב לבד, אך מחלק העונש לבניו עד דור רביעי. ולפי זה הבאור יהיה מדה אחת ונקה לא ינקה ויהיה נמשך לכונת רבותינו בפסיקתא שה' ה' הם שתי מדות. והמבואר אצלי שכל המדות הם מדות רחמים, גם אם נאמר שהשם הראשון הוא שם העצם, ויאמר למדת רחמים בהשגיחו על נבראיו ובפרט על העם אשר בחר לו לנחלה לקחם לחלקו ואינם תחת המערכת. וכבר ידעת בכמה מקומות אמרם ה' מדת רחמים. ופוקד עון אבות מדת רחמים, לפי הדרך שבארנו שאינו פוקד כל עונש החטא על האב לבד. ויורה על זה שבתפלת משה בענין המרגלים אמר [במדבר י"ד י"ח] ה' ארך אפים ורב חסד ולא הזכיר ה' אל רחום וחנון, שלא בא לזכור כאן מדות ה' יתעלה מפני שהוא היה מתפלל עליהם מצד חטאם, וזוכר מדות רחמי ה' להעביר לחוטא, ולא הזכיר ואמת שלא היה צריך להזכיר במקום הזה. ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים שזה נאמר על הטובים כמו שבארנו. ולא הזכיר וחטאה, כי בעלי עון ופשע היו וחטאה נאמר על השוגג. ומאשר הזכיר ונקה לא ינקה פוקד עון אבות יתברר לך שזו מדת רחמים. כי תפלתו היתה לזכור חסדי מדות ה' למחול עונותם ולסלוח חטאתם. והוא אמרו אחר זה סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך, אם כן יהיה פוקד עון אבות על בנים כלומר שלא יפקוד עליהם כל החטא. ואעפ"י שלפי מאמר רבותינו נראה כי פוקד עון אבות על בנים איננו מדת רחמים. והוא אמרם [מכות כ"ד ע"א] ד' גזרות קשות גזר משה על ישראל ובאו נביאים ובטלום. משה אמר [שמות ל"ד ז'] פוקד עון אבות וגו' בא יחזקאל ובטלה שנאמר [יחזקאל י"ח ד'] הנפש החוטאת היא תמות, איננו רחוק לבאר פוקד עון אבות על בנים לשני ענינים כפי באור הר"ם, וכפי מה שבארנו, לפי מה שנראה בתפלה שעשה משה בענין המרגלים.
ונשוב לכונתנו בענין מדות ה' שחייבין אנחנו ללכת בדרכיו ולהדמות לפעולותיו, וזה שנתדמה אליו יתעלה ללכת בדרך הרחמים והחנינה, וכך נתדמה אליו בהיותו ארך אפים. וזה שנרחיק ממנו פעולות הכעס לנקימה למי שיגמלנו רעה. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [ראש השנה י"ז ע"א מגילה כ"ח ע"א] למי נושא עון למי שעובר על פשע. ולהיות ענין הפעלות הכעס חולי גדול לנפש יגרום הסתלקות החכמה אמרו רבותינו כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וזה מבואר כי עבודה זרה היא מיתת הנפש, והמדות המגונות הם סבת חליי הנפש הממיתין אותה, ואחת מן החלאים הרעים הוא הכעס. והתבונן בהפלגת מאמרם [פסחים ס"ו ע"ב] כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. באר הנה שאפילו מי שהורגל בענינים שהם חיי הנפש ושבו אליו קנין גמור, עם הכעס יסתלקו ממנו, כל שכן שימנענו שלא ישיג הקנין ההוא.
וממה שנראה ממדות ה' היותו ברום המעלה, על דרך המשל משגיח בתחתונים אשר הם בתכלית השפלות נתדמה אליו בזה לבל נבזה ענות עני. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [מגילה ל"א ע"א] כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו. וזאת המעלה, ר"ל הענוה והשפלות היא שנשתבח בה אדון הנביאים באמרו [במדבר י"ב ג'] והאיש משה עניו מאד. ובזאת המדה היא שראוי שיתנהג בה האדם עד הקצה האחרון. אמרו רבותינו [מדות פ"ד מ"ד] מאד הוה שפל רוח. והתבונן מאמר רבותינו [סוטה ה' ע"ב] כל המגביה לבו כאלו כופר בעקר באמרו [דברים ח' י"ד] ורם לבבך ושכחת, ואמרם [משלי ט"ז ה'] תועבת ה' כל גבה לב, וזה מבואר במעט עיון כבר ידעת מה שאמר דוד [תהלים י' ד'] רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלוקים כל מזימותיו. ומה נאות הפליגו רבותינו [סוטה ה' ע"א] במאמרם [תהלים ק"א ה'] גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו אין אני והוא יכולים לדור בעולם. וזה אמת מבואר כי בגבהות האדם תסתלק השכינה ורוח הקדש ממנו, ושלמות האדם והשגתו בשם יתעלה הוא בהשפלתו. התבונן במאמר רבותינו אמרם [דברים ז' ז'] לא מרובכם מכל העמים חשק וגו' כי אתם המעט אמרו ע"ד דרש [חולין פ"ט ע"א] כי אתם הממעיטים עצמכם, נתתי גדולה לאברהם אמר [בראשית י"ח] ואנכי עפר ואפר, למשה אמר [שמות ט"ז] ונחנו מה, לדוד אמר [תהלים כ"ב] ואנכי תולעת ולא איש. באר בזה המאמר שחשק ה' בישראל מצד השפלות, וראה בעיניך כי היותר משפיל עצמו הוא היה בתכלית השלמות, כי אדון הנביאים אשר לא קם כמוהו שם עצמו לאין כאמרו ונחנו מה, ואברהם אבינו ראש לנביאים שהיה למטה ממשה רבינו בנבואה המשיל עצמו בפחות שביסודות, ולא המשיל עצמו כהשפלת אדון הנביאים. ודוד המדבר ברוח הקודש שאין מעלתו כמעלת הנביאים השפיל עצמו לבעל חי היותר פחות, ולא השפיל עצמו כל כך, והרחבנו בשתי מדות אלו לפי הצריך להתנהג בהם עד הקצה האחרון, ורוב המדות המגונות מסתעפות מאלו המדות. אמנם הקנאה התאוה והכבוד זה מבואר שזה יסתעף ממדת הגבהות והכעס, ומי שיהיה שלם בשתי מדות אלו, ר"ל שלא יכעוס אפילו בדבר גדול ויהיה נבזה בעיניו נמאס קרוב שישלים עצמו בכל המדות הטובות. וכבר הרחיב הר"ם בענין המדות שצריך שיתנהג האדם בדרך הממוצעת כמו שתמצא בהלכות דעות [פ"ב ה"ב וה"ג]. שאר המדות הנזכרות בי"ג מדות הן מיוחדות בשם יתעלה יותר ומה שיוכל האדם להדמות אליו בהם מבואר בעצמו.
והענין שכולל מצוה זו הוא כלו שכלית להדמות בדרכי ה' ופעולותיו, והנה שאלנו אחד מן החברים אחר שמצוה זו היא כוללת כל התכונות המועילות לנפש, איך ימנה מצות צדקה מצוה בפני עצמה שזה מדרכי ה' באמרו [ירמי' ט' כ"ג] אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. ואפשר לומר כי הצדקה מצד שהיא דבר שיקשה לרוב בני אדם, והוא פזור הממון ונתינתו, הוצרך לצוות על זה ביחוד גם אם אפשר שיהיה נכלל באמרו והלכת בדרכיו. ועוד כי הצדקה הוא ענין תפול עליו ההסכמה למה שיצטרך להנהגה מדינית, הלא תמצא בקצת מקומות אשר יסכימו כלם יחד כי כאשר יקרה מקרה לאחד מהם ממפולת השריפה, או שטיפת נהר תהיה יד כלם שוה להשלים החסרון ההוא מאשר מקרה ראוי לכל, ובזה יבטח בקיום הישוב לו ולזרעו. וכן הוא ענין הצדקה יצטרך להסכמה בין בני אדם כמאמר הכתוב [דברים ט"ו י"א] כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ונמשך לזה מאמר רבותינו אמרם [שבת קנ"א ע"ב] אקדמו רפתא לעניי כי היכי דלקדמו לבנך. אמנם המדות אשר בנפש לא יפול בהם הסכמה, והם לפי טוב תכונת בעל נפש, והרגילו עצמו בהן לעצמו לפי הערתו השכלית. ואין המדות שהוזכרו במדרש בענין באור והלכת בדרכיו, שהם הרחמים והחסד והחנינה. ובכלל מצוה זו גמילות חסדים שהוא בגופו שאין לה שיעור או כגון בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים והכנסת כלה ולוית האורחים וכן כל כיוצא בזה, וכבר בארו זה גם כן בדרכי ה' לפי שכל אלו הערה שכלית. וכאשר תתבונן בפרטי הענינים מה שבא בענינים אלו מדברי רבותינו, תתבונן במה שיש בו מן השלמות ומן התקון והיושר. ועל אלו אמר [שם] שהעושה אותן אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא. וזה מבואר ששכר גמילות חסדים יושג בעה"ז, וההערה השכלית שהיא העקר הוא הקרן שקיימת לו לעה"ב.
<h2>דף קלה:</h2>
המצוה נ"ח נצטוינו [סהמ"צ לר"מ עשין ס', רמב"ם איסורי מזבח פ"ג ה"ח] שיהיה כל קרבן שנקריב מבהמה משמנה ימים ולמעלה שנ' [ויקרא כ"ב כ"ז] והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. כונת מצוה זו מבוארת בעצמה לשלמות הקרבן שיהיה מבריאה שלימה שיצאה מכלל נפל, ואמ' רבותינו [שבת קל"ה ע"ב] כל ששהתה שמונה ימים בבהמה אינו נפל לא שהתה ספק הוי. לשון הר"ם בס"ה [שם] צונו שיהיה כל קרבן נקרב מבהמה בת ח' ימים ולמעלה לא פחות מהם, וזו היא מצות מחוסר זמן בגופו. והוא אמרו ית' והיה שבעת ימים תחת אמו. וכבר נכפל זו הצווי בלשון אחרת והוא אמרו [שמות כ"ב כ"ט] שבעת ימים יהיה עם אמו וגו'. וזאת המצוה כוללת כל הקרבנות כלן, ומאמרו ומיום השמיני והלאה ירצה, יש ראיה שקודם זה לא ירצה. הנה נתבארה האזהרה מהקרבת מחוסר זמן, אבל הוא לאו הבא מכלל עשה ולזה אין לוקין עליו, כי מי שיקריב מחוסר זמן אינו לוקה, כמו שהתבאר בפ' אותו ואת בנו [חולין פ"א ע"א] ושם נאמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה.
<h2>דף קמט.</h2>
דבור שני, לא יהיה לך אלקים אחרים וגו', לא תעשה לך פסל וגו', לא תשתחוה להם וגו', ועושה חסד לאלפים [שמות כ' ג'—ו'] וגו'. ידוע הוא כי בענין אמונת האלקות יש כתות חלוקות, כת אפיקורוס והוא מי שאומר שאין לעולם מנהיג. וכת אחרת מן הפלוסופים האומרים עזב ה' את הארץ, ר"ל שאין ה' משגיח בפרטים. ולמעין נצא מהערת אלו הכתות באה מצות אנכי ה' אלקיך, כי באמרו אנכי ה' אלקיך הורה שיש מצוי ראשון ממציא לכל הנמצאות [רמב"ן שמות כ' ב']. ובאמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הורה שהוא משגיח בפרטים. ויש כת אחרת תסכים עם שתי אלו הכתות, אבל תסכל ידיעת אמתת מציאותו והוא שתאמין בו איזה התגשמות. וכת אחרת תאמין השניות, והוא שאומרת שנותן הצורה איננו אותו שנותן החמר והם שני אלוקות, וכבר רמז מזה הר"ם בפי' המשנה בחולין [פ"א מ"א ומ"ב], ולהצילנו מאלו הדעות באה אלינו "מצות היחוד" אשר היודע והחוקר אמתת מציאות האלקות ויחודו כפי מה שיורה פסוק "שמע", כמו שבארנו במקומו [ספר מצוה המצוה השניה, וכה"ע שם] ידע יחודו ועשיתו הגמורה שאין מציאות כמציאותו. ויש כת אחרת תאמין בשם ית' אמונה אמתית אך תיחס קצת אדונות אל הגלגלים או אל השכלים הנפרדים על צד שהם אמצעים בינו לה' ית'. ועל דבר זה באה אזהרה זו, והוא אמרו, לא יהיה לך אלקי' אחרים על פני, שהכונה בו שלא לעלות במחשבה שיש שום מנהיג זולתי ה'. אמרו רבותינו במכילתא [הובא בסמ"ג ל"ת א'] על פני, שלא לשתף שם שמים ודבר אחר, והכונה בזה שלא להאמין באמצעיים. ובאור "על פני" כמו וימת הרן על פני תרח אביו [בראשית י"א כ"ח] שהיה נמצא אתו וראה אותו. והנה הטעם אחר שאני אלו[ה]יך ואני נמצא תמיד בכל מקום ואני רואה מה שתעשה אין ראוי שתשתתף עמי אלקי' אחרים, ע"כ. ויש מי [רש"י שם, ועי' רמב"ן] שבאר אזהרת לא יהיה לך על המקים פסל וראיתו ממה שאמר במכילתא [מכילתא יתרו פ"ו] לא תעשה לך פסל העשוי מניין ת"ל לא יהיה לך. ואפשר שאזהרת לא יהיה, כולל הכל ובכלל מקיים הפסל לע"ז הוא, שלא יעלה במחשבה שיש אלוק זולתי ה'.
